הדגל הורד לחצי התורן

אתם לובשים חולצה של מילאן ומעריצים את הטיקי-טאקה. פלא שהנבחרת, הסמל וההמנון כבר לא ממש מרגשים אתכם?

עוזי דן
עוזי דן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי דן
עוזי דן

תרגיל לאוהד הממוצע: בחר - כרטיס לגמר ליגת האלופות, לא משנה זהות הקבוצות המשתתפות בו, או לגמר היורו, לפני שמתברר אילו נבחרות עלו אליו. זה יכול להיות מול או "בסך הכל" נגד , לעומת מול או "רק" נגד .

רובכם, ניתן להניח מבלי לספור עד תום את קולות הימאים, היה בוחר בגמר הצ'מפיונס. אין כוונה להרוס את המסיבה שתחל בשישי, אבל קשה להתחמק מזה. טורניר אחר טורניר, השורה התחתונה מתחדדת - כדורגל הנבחרות הוא כבר לא מה שהיה. יותר ויותר אוהדים רואים בתחרויות שנערכות מדי שנתיים כורח המציאות במקרה הטוב, או סרח עודף שרק מפריע ללוח השנה של הקבוצות במקרה הרע.

פעם, כשדגל היה דגל ו"פטריוט" היתה מחמאה, לא היה ספק - הנבחרת מעל הכל. בשנים האחרונות, עם צניחת עיקרון הלאומיות, חדירת המהגרים והיווצרותו של הכפר הגלובלי, חל שינוי דרמטי. ממשאל שערך "פור־פור־טו" עולה כי 66% מהאנגלים מעדיפים את טובת הקבוצה אותה הם אוהדים על פני טובת הנבחרת הלאומית. בסקר דומה של ה"גרדיאן", ענו 75.4% מהנשאלים כי הם מעדיפים לצפות בכדורגל קבוצות. הניצחון הולך ומסתמן כתבוסה ככל שהאוהד צעיר יותר. בעבר, אוהד הכדורגל בן ה־14 היה יכול לצפות בשחקנים הגדולים בתבל פעם בארבע שנים. בעולם שאחרי מהפכת הגלובליזציה, אותו ילד יוצא מהבית כשלגופו חולצה של ברצלונה או ריאל. במחי לחיצה על השלט הוא קופץ בין חגיגות האליפות של דורטמונד להנפת הגביע של צ'לסי. לחכות שנתיים לטורניר גדול? את הכוכבים האלה הוא רואה מדי שבוע.

הספרדים חגגו זכייה ביורו 2008, אבל מי מהם עדיין מתרגש מכל משחק של הנבחרת?צילום: אי–פי

עד שנות התשעים, אוהדים התחברו לקבוצה מקומית או לנבחרת המייצגת את מדינת הלאום. על פי סקר שנערך לפני כשלוש שנים בתריסר מדינות, פלאמנגו היא הקבוצה בעלת מספר האוהדים הגבוה בתבל, עם 32.6 מיליון ברזילאים. צ'יבאס ואמריקה המקסיקאיות אחריה. האירופית הראשונה היא יובנטוס, רק במקום השישי עם 16.3 מיליון איטלקים, ואחריה ‏(שמינית‏). ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד לא בעשירייה.

מדובר בהגדרה מאוד קשוחה לשאלה מיהו אוהד. יונייטד, למשל, מתגאה ב־620 מיליון אוהדים ברחבי העולם, כשגם ברצלונה מדברת על סדר גודל דומה וריאל קצת פחות. רוב האוהדים, כמובן, לא מתגוררים בעיר או אפילו במדינה בה הקבוצה משחקת. רבים מהם יכולים להיות במקביל אוהדי ברצלונה ‏(או ריאל‏), אייאקס ‏(או פ.ס.וו‏), מילאן ‏(או יובה‏); הם צופים במשחקים ‏(רייטינג שווה כסף‏), קונים חולצות ומיעוטם משלמים כדי להגיע למשחקים ‏(וכסף שווה אהדה‏).

מאזן הכוחות השתנה גם על המגרש. הולנד של רינוס מיכלס ב־1974, נבחרת הפלא ההונגרית בשנות החמישים, ברזיל 70' או 82' - אלו היו נבחרות שהציתו את הדמיון והציגו כדורגל טוב יותר מזה של כל קבוצה באותה תקופה. היום הסיפור שונה, וכדי להבין אותו צריך לחזור לכדורגלן בלגי בינוני בשם ז'אן מארק בוסמן, שהחוק הקרוי על שמו שינה את הכדורגל לצמיתות ובמידה רבה הרס את כדורגל הנבחרות.

עד אמצע שנות התשעים, אז הוחל החוק, קבוצת כדורגל היתה יכולה להעמיד הרכב בו שלושה זרים בלבד. קחו לדוגמה את יובנטוס של 82', שהורכבה משורת איטלקים נפלאים לצד ליאם בריידי האירי ומאסימו בוניני מסן מרינו. תעמידו מולה את איטליה שזכתה במונדיאל באותה שנה, עם שחקני יובה זוף, ג'נטילה, קאבריני, שיריאה, טארדלי ורוסי, אליהם נוספו תותחים כמו קונטי ‏(רומא‏), גרציאני ואנטוניוני ‏(פיורנטינה‏), ברגומי ‏(אינטר‏) ובארזי ‏(מילאן‏). ניצחון מובטח לאזורי. אלופת איטליה הנוכחית, מילאן, שיכולה להציב לצד כמה איטלקים טובים את פאטו ורוביניו הברזילאים, סידורף ו־ואן בומל ההולנדים ואיברהימוביץ' השוודי, תקרקס את הנבחרת של צ'זארה פראנדלי.

סוחר עושה בשכל ומוכר צעיפים וכובעים של ברצלונה, ולא של נבחרת ספרדצילום: אי–פי

"ברזיל היתה נכנסת פעם למחנה אימונים של ארבעה חודשים לפני מונדיאל וכל השחקנים הגדולים היו מקבלים שחרור מהמועדונים", אומר העיתונאי האנגלי ג'ונתן ווילסון, "היום, גם לפני משחק מוקדמות מכריע יש למאמן רק מספר ימים להכנה. אי אפשר לגבש טקטיקה כשנפגשים פעם בחודשיים־שלושה לכמה ימים עם שחקנים שמגיעים מקבוצות שונות ברחבי העולם. אפשר להתווכח מה קדם למה - ירידת הרמה או ירידת העניין - אבל זה לא חשוב. הפיחות המקצועי בכדורגל הנבחרות ברור לחלוטין".

אומרים שאהבה וכסף מסובבים את העולם. את הכדורגל סובבה פעם האהבה למקצוע, והיום רק הכסף מדבר. רואים את זה בכל מקום, גם ברמת הנבחרות. מכירים את הציטוט "הזימון לנבחרת הוא הגשמת חלום מבחינתי"? ובכן, בימים אחרים כך היה. הנבחרת סימלה עבור שחקני כדורגל את פסגת כל השאיפות, כבוד אדיר. היום, למרות משכורות העתק במועדונים, המוזמנים לסגלים הלאומיים לא קושרים את נעלי הכדורגל שלהם בטרם יסגרו את כל סעיפי התשלום - "הוצאות", "דמי כיס", "בונוסים" וכו'.

אם עלייה לטורניר, התקדמות או אפילו זכייה בו נחשבו לפרס האולטימטיבי, היום יודע כל שחקן כמה כסף יקבל עבור כל הישג. אולי זה מקרי וקשור גם לשינויים ברמת הכדורגל וביריבות, אך בימים בהם שחקני הנבחרת התפרנסו מנהיגה באוטובוס, ישראל הופיעה במונדיאל ובטורנירים האולימפיים. בעידן הקפיטליזם החזירי היא נשארת בבית.

כמובן שלא אצלנו המציאו את השיטה. שחקני נבחרת טוגו כמעט גרמו לשערוריה רבתי, כאשר תכננו להחרים את המשחק מול שווייץ במונדיאל 2006 בגלל סכסוך מול ההתאחדות בנוגע למענקים. הסיכום המוקדם דיבר על 120 אלף יורו לשחקן, נציגי השחקנים ‏(לרוב המיליונרים בהם‏) העלו את הדרישה ב־35 אלף יורו והוסיפו בקשה לבונוס על נקודות. בסופו של דבר הושגה פשרה טרם השריקה. ייתכן שחלק מהדרישות שלהם היו מוצדקות, לאור הסכומים שמקבלת ההתאחדות מפיפ"א, וסביר להניח שגם עסקני הכדורגל הטוגולזים נהגו בנבזות, אבל קשה שלא להבחין בזילות חולצת הנבחרת. "אנחנו צריכים לחשוב על עצמנו ועל המשפחות שלנו, לא על טוגו", יסכם אחר כך באופן ממצה ז'אן פול אבולו, קפטן טוגו. בטוגו, בגרמניה או בישראל, הנבחרת הלאומית כבר לא שואפת לייצג את המדינה ולהחזיר משהו לאוהדים שמלווים אותה, אלא מתקיימת כמקור הכנסה נוסף עבור אנשים שלא ממש זקוקים להכנסה נוספת.

אז המשחק היפה הוא כבר מזמן לא רק ספורט, אלא בעיקר עסק כלכלי. מעורבים בו פרסומאים, מהמרים, אנשי טלוויזיה, מוכרי חולצות וצעיפים וחברות הלבשה והנעלה. כולם טומנים ידם בצלחת, כולם שואפים לנתח מעוגת הענק שהיא הכדורגל המקצועני. באווירה כזו, לא פלא שגם השחקנים מרגישים ככה.

אוהדי צ'לסי צופים בגמר ליגת האלופות. ספק אם גם הנבחרת האנגלית קרובה כל כך לליבםצילום: רויטרס

למועדונים קיים אינטרס ברור בהרס כדורגל הנבחרות. למה להם לשלוח שחקנים, חלקם בשווי עשרות מיליונים, לשירות המילואים המציק הזה? הנבחרת נתפשת כמוסד שעבר מן העולם ובעיקר - נניח במקרים בהם שחקן לא יכול לקחת חלק במשחקי המועדון בשל המחויבות הלאומית - פוגע בקבוצה. אז המועדונים עומדים לרוב בתנאי פיפ"א ואופ"א ומשחררים שחקנים למחנות האימון ולטורנירים, אבל לא תמצאו שם שביעות רצון.

ההנהלות רואות מקרה של פציעה במדי הנבחרת כפגיעה בסחורה שלהן. בתמורה, נחשו מה, הן רוצות כסף. כך היה עם ארסנל וההתאחדות ההולנדית אחרי פציעתו של רובין ואן פרסי, וכך פעלה גם באיירן מינכן אחרי מקרה דומה בו היה מעורב אריאן רובן. סוטיריס ניניס כבש שער נפלא בספטמבר האחרון בבלומפילד וסגר את קמפיין מוקדמות עבור הנבחרת של לואיס פרננדז. אחר כך נפצע והושבת למספר חודשים, מה שהוביל את פנאתינייקוס לתבוע את ההתאחדות היוונית בדרישה לתשלום דמי הטיפול, האשפוז, השיקום ומשכורתו של השחקן בתקופה בה ייעדר. לפני כחודשיים הסכימו ראשי אופ"א והמועדונים הגדולים על הקמת קרן פיצוי וביטוח עבור שחקני נבחרות. ביטוח נחוץ, פיצוי הוא שערורייתי.

השחקנים לא רק מקבלים משכורת מהמועדונים, הרי הם שייכים לקבוצות האלה וגדלו בהן. אבל גם אם הקבוצה גידלה שחקן, הוא עדיין רק מועסק אצלה, לא שייך לה. כשארסן ונגר מתחכם ומפעיל יועצים משפטיים בטענה כי "זו שערורייה שלא מפצים קבוצה כששחקן שלה נפצע במשחק ידידות", הוא חושף רק צד אחד של המטבע. הרי אם ואן פרסי, כביכול שחקן שמועמד למכירה, יכבוש שישה שערים בדרך לזכייה של הולנד ביורו, מחירו יאמיר בעשרות אחוזים. מי ירוויח? ארסנל. מצחיק אפילו להעלות על הדעת אפשרות שהיא תפריש חלק מסכום מכירתו להתאחדות ההולנדית. ארסנל מקבלת רק פרסום חינם. אחרי תצוגת ענק של ואן פרסי, יותר חולצות עם שמו יימכרו בחנות המזכרות באמירויות.

אז מה עושים השחקנים עצמם? חלקם - שחקנים שנאבקים על חולצת ההרכב או כוכבים בלתי מעורערים - שמים פס על הנבחרת ומתמקדים בקבוצה. אגב, שימו לב איפה נמצאים היום בכירי המאמנים בעולם - גווארדיולה, מוריניו, פרגוסון, ונגר.

אלן שירר פרש מנבחרת אנגליה לפני גיל 30 והמשיך לשחק ברמות הגבוהות שש שנים אחר כך. פול סקולס פרש ‏(זמנית‏) קצת לפני גיל 37, אבל אמר שלום למדי שלושת האריות עוד לפני שהחליף קידומת. "רוצה להיות עם המשפחה", הם תמיד אומרים, וכך גם סקולס, אבל בין השורות אפשר להבין: "מנצ'סטר יונייטד חשובה לי יותר".

יש צדיקים שאומרים זאת במפורש, ריאן גיגס ‏("רוצה להתרכז ביונייטד"‏) למשל. אפשר לכבד את זה, אבל לא את המדיניות של אלכס פרגוסון. פרגי, מאמן סקוטלנד לתקופה קצרה בעבר, טוען שההתאחדות האנגלית לא מתנהלת כראוי מול יונייטד, ששולחת יותר שחקנים לנבחרת מאשר קבוצות אחרות באנגליה. במשך שנים הוא לא שחרר את גיגס למשחקי ידידות אליהם לא היה מחויב. "הוא הגן עליו מפציעות שהיה יכול לספוג במדי וולס", הסביר זאת פול ווקר מה"אינדיפנדנט". גיגס, שיאן ההופעות של הפרמייר־ליג ושל יונייטד, החמיץ מספר פעמים משחקי נבחרת רשמיים בגלל פציעות שספג במדי יונייטד, רק כדי לחזור ולשחק עבור המועדון מספר ימים אחר כך.

גיגס שיחק בוולס במשך 16 שנים, החל מגיל 17, אבל יש לו רק 64 הופעות. לסקולס 66 הופעות באנגליה. לשני השחקנים הגדולים האלה, ילדי פלא שלא הזדקנו, אין יחד כמות הופעות כמו בן גילם פאביו קנווארו, שלבש לראשונה את מדי איטליה רק בגיל 23. קנווארו, עם 163 הופעות, פשוט מחויב לנבחרתו. בדיוק כמו פעם.

אדריאנו והחברים מפלמנגו ב-2009, השנה בה נערך הסקר שמצא כי הקבוצה היא בעלת מספר האוהדים הגבוה בתבל - 32.6 מיליוןצילום: אי–פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ