היורו יוצא לדרך

מזרח הוא מזרח

הן מהוות כמעט שליש ממשתתפות הטורניר, אך תרשו לנו להמר: המנצחת הגדולה של אליפות אירופה לא תהיה נבחרת מזרח אירופית

שאול אדר
אלי שווידלר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול אדר
אלי שווידלר

לפני כחודש זכתה בוקרשט, בירת רומניה, לארח את גמר הליגה האירופית בין אתלטיק בילבאו לאתלטיקו מדריד. קבוצת אוהדים באסקים, שקיוותה להגיע למשחק, חכרה לשם כך מטוס. ערב המשחק נחתו האוהדים דווקא בבודפשט, בירת הונגריה. עבור רבים במערב אירופה, השטח בין גרמניה להרי אוראל עדיין נכלל תחת הקטגוריה הרחבה "מזרח אירופה", ללא הבחנה בין המדינות והתרבויות השונות שנכלאו עד 1989 מאחורי מסך הברזל הסובייטי.

הכדורגל הרומני יכול לייצג חלקים גדולים בכדורגל המזרח אירופי. האיצטדיון הלאומי, בו נערך משחק הגמר ‏(3–0 לאתלטיקו‏), הוא מתקן מודרני מצוין עם יציעים תלולים הקרובים למשטח, רחוק שנות אור מהמתקנים האופייניים לגוש הסובייטי - המכילים מסלולי ריצה שנועדו בעיקר למצעדים, יציעי בטון מוזנחים וזוויות צפייה בלתי נסבלות ‏(הדמיון לאיצטדיון רמת גן אינו מקרי‏). בוקרשט נבנית מחדש בימים אלה וחושפת פנינים ארכיטקטוניות, אך אפילו במהלך משחק הגמר נחשף הצד הבעייתי של הכדורגל ברומניה, כאשר שני אוהדים מקומיים פרצו למגרש במחאה על מצבה של אוניברסיטטה קראיובה.

הקבוצה ירדה לליגה השנייה, אבל צרותיה לא הסתיימו. לאחר שאוניברסיטטה סרבה לבטל תביעה אזרחית נגד מאמנה לשעבר, הושעה המועדון לשנה מכל התחרויות של ההתאחדות המקומית ונאלץ לשחרר את שחקניו. "הקבוצה הוצאה להורג כדי לקחת את שחקניה", אמר בעלי המועדון, אדריאן מיטיטלו, טיפוס מפוקפק בזכות עצמו. ההתאחדות הרומנית איפשרה לעיריית קראיובה להציב בעונה הבאה קבוצה בליגה השנייה וכעת ייתכן מצב בו שתי קבוצות של המועדון יתקיימו במקביל בליגות שונות. זו אפילו לא תהיה הפעם הראשונה בה מתרחש אבסורד שכזה במדינה.

רוסיה התשכרה מהכסף ושכחה לטפח שחקנים. בתמונה: אימון הנבחרת לקראת היורוצילום: אי–פי

לרוב אזרחי רומניה אין סיבה להתגעגע לתקופת שלטונו של הדיקטטור ניקולאי צ'אושסקו. לרובם, חוץ מלאוהדי סטיאווה בוקרשט, שייצגה את הצבא הרומני, שלטה בליגה המקומית וזכתה ב־86' בגביע אירופה אחרי ניצחון על ברצלונה. גם אחרי ההפיכה של 89' והוצאתו להורג של צ'אושסקו, ההצלחה הרומנית נמשכה. המועדונים החלו לאבד מכוחם באירופה, אבל הנבחרת בהנהגת גיורג'י חאג'י העפילה לכל הטורנירים הגדולים בין 1990 ל־2000. מאז נעדרת רומניה מטורנירים, למעט הופעה שנבלמה בשלב הבתים ביורו 2008. גם לטורניר הקרוב כשלה להעפיל.

התמונה הטרגית־קומית הזו חוזרת בלא מעט נקודות על המפה המזרח אירופית. איצטדיונים חדשים ונוצצים, כיבודים מתנת אופ"א ופיפ"א - מגמר ליגת האלופות במוסקווה ב־2008 דרך טורניר הקרוב באוקראינה ובפולין ועד לדובדבן של מונדיאל 2018 ברוסיה - וכוכבים גדולים שמשחקים בחלק מהליגות. אבל באזורים אלה נפוצים גם שחיתות, אלימות, גזענות ופיחות משמעותי ברמת הנבחרות.

ב־23 השנים שחלפו מאז נפילת חומת ברלין, נאלץ הכדורגל המזרח אירופי להסתגל למציאות חדשה. מאז מלחמת העולם השנייה היו המועדונים בבעלות גופים ממסדיים, המשטר טיפח קבוצות, הזרים כספים ומעט מאוד כוכבים הורשו לעזוב. נפילת מסך הברזל אילצה את הקבוצות למצוא מקורות מימון חדשים והנבחרות סבלו מגלי הגירה גדולים כתוצאה ממשברים כלכליים ומלחמות. שחקנים ממוצא פולני הפכו פתאום לשחקני נבחרת גרמניה.

הרבה שואו, מעט כדורגל

את המצב בליגות של רוסיה ואוקראינה יש להפריד ממצבן של הליגות האחרות באזור. הרוסים נהנים מאלופות מתחלפות, מכסף גדול ומכוכבים כמו סמואל אטו, רוברטו קרלוס ואנדרי ארשאווין, אך במקביל סובל הכדורגל המקומי ממיעוט קהל, מגזענות ומתלות של בבעלי הון. "במועדונים אומרים שהם מפתחים שחקנים, אבל לא רואים זאת", אומרת העיתונאית יבגניה צ'יקובקיה, "אין מספיק מגרשי כדורגל ברוסיה כדי שילדים יוכלו לשחק בהם". עמיתה איוון קלשניקוב מחזק: "הכדורגל הרוסי חייב לעבור שינוי גדול. רק לארבעה מועדונים יש אקדמיות טובות, בעוד האחרים מעדיפים פשוט לקנות ברזילאים צעירים".
מהנבחרת, שבהדרכת חוס הידינק הבריקה ב־08' והודחה רק בחצי הגמר, קשה לדעת למה לצפות. חמישה שבועות לפני תחילת הטורניר הודיע המאמן דיק אדבוקאט כי יעזוב את אחרי האליפות, למרות שכר של כחמישה מיליון יורו בשנה. כשהם משווים אותו להידינק, קודמו בתפקיד, מסרבים הרוסים להתרגש מההודעה. בסקר הביעו רק 38% מהנשאלים צער על נטישתו של המאמן. "איני חושב שהעזיבה הצפויה של אדבוקאט תשפיע על השחקנים פסיכולוגית", סבור העיתונאי סרגיי סרגיינקו, "הם מספיק בוגרים ומתואמים כדי להתמודד במהלך הטורניר".

אולג בלוחין. איזה שם זה בלוחין!צילום: אי–פי

אצל השכנה, , המצב דומה. בתקופת ברית המועצות צמחה שם דינמו קייב של ולרי לובנובסקי, מגאוני הכדורגל הגדולים בתולדות המשחק. על המגרש הציגה דינמו כדורגל מתקדם שאיפשר למועדון להפוך אחרי התפרקות בריה"מ למעצמה כלכלית הודות לעסקות אפלות. אחרי זכייה בתשע אליפויות בעשר השנים הראשונות של הליגה האוקראינית, צמח לדינמו יריב. המיליארדר רינאט אחמטוב החל לממן את שחטאר דונצק, הקים מערך של שחקני התקפה ברזילאים והוביל אותה לזכייה בגביע אופ"א. האיצטדיון החדש, בית הולם לאלופה בשלוש השנים האחרונות, נחנך בהופעה של ביונסה.

הליגה נגועה בשחיתות, על פי התבטאויות מפורשות של מאמנים ונשיאי מועדונים, וגרגורי סורקיס, יו"ר ההתאחדות, עמד בפני הדחה שסוכלה בהוראתו של מישל פלאטיני, נשיא אופ"א. ביציעים חמור המצב לא פחות. בני המשפחה של תיאו וולקוט ואלכס אוקסלייד צ'מברליין, שחקניה כהי העור של אנגליה, הודיעו כי יוותרו על הנסיעה לאוקראינה הקיץ מחשש למפגש עם הכנופיות הגזעניות. סול קמפבל, לשעבר בלם הנבחרת, המליץ לאוהדים לוותר על ההגעה אם ברצונם "לא לחזור בארון קבורה".

הנבחרת עצמה רחוקה מלהזכיר את הקבוצות הגדולות של דינמו. אנדרי שבצ'נקו אמנם עדיין בסגל, אבל בגיל 35 ועם בעיות גב, סיבוב הפרידה שלו מהזירה הבינלאומית עלול להיות קצר. "ההגרלה ‏(בבית 4, לצד שוודיה, צרפת ואנגליה‏) לא האירה לנו פנים", אמר שבצ'נקו, שנחשב לגדול שחקני אוקראינה יחד עם מאמנו בנבחרת אולג בלוחין, שהכריז באופטימיות כי "המטרה היא לזכות". אדוארד ליפובצקי, עיתונאי אוקראיני, סבור כי "אוקראינה יכולה להצליח רק אם תתאחד כקולקטיב. היא משלבת היטב בין שחקנים מנוסים לצעירים מוכשרים, שהרשימו במשחקי ההכנה. אוקראינה יכולה לעלות מהבית".

עם כל האופטימיות, האוקראינים והפולנים, שותפיהם לאירוח, חוששים משחזור ההישג של אוסטריה ושווייץ, מארחות היורו הקודם, שלא עלו מהבתים. הליגה הפולנית אמנם תוססת - לראשונה זה 35 שנים הוכתרה שלאסק ורוצלאב לאלופה - ותשתית חדשה נבנתה לקראת הטורניר, אבל קשה להגדיר את המצב כמושלם. "במקומות רבים העבודות בכבישים טרם הסתיימו", מספר העיתונאי המקומי רוברט בלסשצ'ק, "בעיקר בגלל מחלוקות כספיות".

גם בפולין נגוע הכדורגל באלימות ובשחיתות, אבל את הכותרות תפסה בחודשים האחרונים פרשה אחרת. סמל הנבחרת ההיסטורי, עיט ולראשו כתר זהב, הוחלף לטובת לוגו סתמי של כדור עם כתר, והאומה זעקה. המהומה שככה רק כשהפרלמנט נזעק להעביר חוק המחייב את הנבחרות לשחק עם הסמל המסורתי. הכבוד של תלוי כעת בכדורגל בלבד ואי העפלה מבית נוח - עם , רוסיה וצ'כיה - תיחשב לכישלון. הפולנים תולים את מרב התקוות בטריו שהוביל את דורטמונד לאליפות גרמניה, רוברט לבאנדובסקי־יקוב בלאשצ'יקובסקי־לוקאש פישצ'ק. "קיבלנו יריבות נוחות", סבור השוער וויצ'יך שצ'סני, "חייבים לעלות".

המאמן פראנצ'ישק סמודה מודע היטב למעמדו. "אם לא נעלה", אמר, "אאבד את המשרה". הפתרון הוא אזרוח כדורגלנים אירופאים ממוצא פולני. מאור מליקסון ויתר, אך לודוביק אוברניאק ודמיאן פרקיס הצרפתים ויוג'ין פולנסקי וסבסטיאן בניש הגרמנים הסכימו לשחק כשסמל העיט על חזם. "בפולין לא אוהבים את העובדה שהנבחרת מורכבת מזרים בעלי זיקה קלושה למדינה", אומר בלסשצ'ק, "הם הסכימו להצטרף רק אחרי שנדחו על ידי נבחרות אחרות".

פולין גייסה שחקנים בעלי זיקה קלושה לסמל על החולצה. בתמונה: שחקני הנבחרת באימון לקראת היורוצילום: אי–פי

הרבה כישרון, מעט תועלת

, שהגיעה לחצי הגמר לפני שמונה שנים, לא צפויה לשחזר את הישגיהם של פאבל נדווד וחבריו ותסתמך על פטר צ'ך ותומאש רוזיצקי. "הדור הזה נחות לא רק מקצועית, אלא גם פסיכולוגית", אומר זדנק וויטק, פסיכולוג ספורט צ'כי, "זו לא אותה צ'כיה שהגיעה לגמר היורו ב־96'".

במדינות יוגוסלוויה לשעבר התמודדו לא רק עם אובדן התמיכה הממסדית והפגיעה הכלכלית, אלא גם עם תוצאות מלחמת האזרחים של שנות התשעים. הליגות המקומיות יצאו לדרך חדשה, אבל "מלבד ארבע הגדולות - הכוכב האדום, פרטיזן בלגרד ‏(סרביה‏), דינמו זאגרב והיידוק ספליט ‏(קרואטיה‏) - קבוצות מתקשות להתקיים", אומר העיתונאי הבוסני סאשה איברול, "ולז מוסטר, הקבוצה מהעיר שלי, נתמכה בתקופת יוגוסלוויה על ידי מפעלים מקומיים והיום היא צריכה למצוא מקורות חדשים. היום הקבוצה הזו ורבות כמוה מתקיימות בעיקר ממכירת שחקנים".

הכדורגל במוסטר משקף את הטרגדיה הבוסנית. העיר, בלבה גשר יפהפה, מחולקת בין קרואטים לבוסנים. לפני מלחמת האזרחים היתה ולז הקבוצה היחידה בעיר, וזכתה להישגים נאים בליגה היוגוסלווית. אחרי המלחמה הקימו התושבים הקרואטים של העיר את זירינסקי מוסטר, קבוצה לאומנית שקיומה נאסר במשך שנים. הקבוצה השתלטה על האיצטדיון העירוני ואילו ולז משחקת במגרשים מאולתרים. הדרבי בין השתיים הוא מהמאובטחים בעולם.

הבלקנית המצליחה ביותר היא , שממשיכה להעפיל לטורנירים. המאמן סלאבן ביליץ', שיעזוב אחרי הטורניר, אמר "איני יודע למה לצפות מהיורו". אך המגן ודראן צ'ורלוקה סומך על הפטריוטיות, שגם 17 שנה אחרי המלחמה מהווה המרכיב המשמעותי בנבחרת. "הכוח שלנו הוא הגישה", אמר צ'ורלוקה, "אנחנו המאושרים באדם כשקוראים לנו לנבחרת". העיתונאי הקרואטי אנטון סאמוויסקה מוסיף: "אין לנו תשתיות, איצטדיונים וכסף. הצעירים שלנו מתפתחים בדרך מיוחדת, אנחנו קוראים לה 'בית הספר הקרואטי'. הפילוסופיה היא לפתח טכניקה ושליטה, לא להגביל שחקנים בטקטיקה. השיטה דומה לזו בברצלונה - מסירה, תנועה, טכניקה, חלל". איברול מעלה את השאלה שלא מפסיקה להישאל: "אנשים משתעשעים במה היה קורה אם היתה נבחרת יוגוסלווית שמאחדת את הכישרון בקרואטיה, סרביה, בוסניה, סלובניה ומונטנגרו. המסקנה ברורה - יש המון כישרון, אבל המנטליות דופקת אותם. נבחרת כזו ודאי היתה נכשלת ברגע האמת".

הקרואטים, הנציגים הבכירים של האזור, ביורו הקודםצילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ