למה אנחנו נוטים להם חסד?

האפרוריות המנצחת הוחלפה באטרקטיביות לוזרית, הנבחרת הפכה מגוונת אתנית וגם אנחנו התחלנו לסלוח. אולי אפילו נתאכזב אם גרמניה תודח

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

נבחרת גרמניה תפתח הערב את הופעותיה ביורו 2012 מול פורטוגל (21:45, ערוץ 9), כשביום רביעי כבר תחכה לה על כר הדשא באיצטדיון מטאליסט, בעיר חארקוב שבאוקראינה, נבחרת הולנד, לאחד המשחקים המעניינים והמצופים בשלב הבתים של הטורניר. הנבחרת בכתום, אחת המועמדות לזכייה, היא גם אחת הנבחרות היותר אהודות בישראל. אבל בניגוד לשנים קודמות, לא מן הנמנע שגם כאשר שחקן גרמני יבקיע שער, יישמעו לא מעט שאגות שמחה ברחבי העיר.

בעבר תרחיש כזה לא היה אפשרי. ממש כמו מכוניות אאודי, מכונות כביסה של AEG או סתם ביקור בברלין, לאהוד את נבחרת גרמניה היה בגדר טאבו. יש לשער שגם סקרים נוכחיים היו מציבים לא רק את הולנד אלא גם את אנגליה, ספרד, איטליה וצרפת הרבה לפני גרמניה בקרב האוהד הישראלי הממוצע. אבל הרתיעה ואפילו השנאה, שהיה נהוג לחוש לכדורגל תוצרת דויטשלנד, אינן כפי שהיו לפני עשור, בטח לפני 20 או 30 שנה. אז איך הפסקנו לתעב והתחלנו לחבב את הכדורגל הגרמני?

הכי אטרקטיביים

גם אם ברור לכל שהרתיעה שחש הצופה הישראלי מהכדורגל הגרמני היא פועל יוצא של טראומת עבר שעדיין מהדהדת, אין ספק שהיא הוכפלה ושולשה לאור סגנון המשחק שאיפיין בעבר את הכדורגל הגרמני, שלא רק נחשב למבאס אלא גם תאם באופן מבהיל את הדימוי שהושרש לגבי האופי הגרמני הקלאסי. “בעבר המשחק הגרמני היה מאוד הגנתי, אפרורי, חסר ברק ויצירתיות”, טוען אלון עידן, עיתונאי ועורך ב”הארץ” ואוהד כדורגל מושבע, “לא היה בו מקום לביטוי אישי והוא התבלט בעיקר בתכנון, במשמעת, בסדר ובעבודה קשה, מה שהשתלב באופן מאוד לא נעים עם כל הטראומות שלנו”.

גרמניה חוגגת. לא מן הנמנע שלמראה תמונות כאלו יישמעו בארץ שאגות שמחהצילום: אי–פי

ההתנגדות לסגנון המשחק הגרמני, שנחשב לבזוי, התעצמה שבעתיים על רקע העובדה שלמרות הגישה האפורה והמתבצרת, הוא גם הסתיים לא פעם בניצחון הגרמנים, או כמו האמרה הידועה שטבע השחקן הבריטי גארי ליניקר – “כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים”. ההיסטוריון פרופ’ משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית, שעוסק בהיסטוריה של גרמניה ובין השאר בהיסטוריה של הספורט, מעריך שבסופו של דבר מדובר במיתוס, שכדרכו של מיתוס לא תמיד תואם את המציאות: “זו אמירה שמבטאת תסביך אנגלי, אבל היא מעולם לא שיקפה את המתרחש בשטח”, הוא טוען.

“גרמניה תמיד היתה כובשת גולים, זו נבחרת עתירת שערים. ממוצע השערים של גרמניה בקרב הליגות הגדולות היה תמיד בין הגבוהים. בסך הכל הגרמנים משחקים באופן שכל אוהד ממוצע מעדיף – משחק מנצח עם הרבה גולים”, הוא מסכם בנחרצות.

 כך או כך, מה שבטוח הוא שבשנים האחרונות הכדורגל הגרמני עובר שינוי עמוק, שבתגובה ממוסס את ההתנגדות המושרשת כלפיו. “הכדורגל הגרמני עבר לא פחות ממהפכה אדירה בכל מה שקשור לסגנון שלהם מאז תקופת יורגן קלינסמן, המאמן הקודם”, סבור עוזי דן, עורך דסק עולם ב"ספורט הארץ”. קלינסמן, כיום מאמן נבחרת ארצות הברית, שנחשב לטיפוס “שונה”, שמאלן, ירוק, שהה כמה שנים בארצות הברית וכשחזר והפך למאמן נבחרת גרמניה בשנים 2006-2004, הכניס שינויים מפליגים בגישה לסגנון המשחק.

“אם בעבר גרמניה היתה משחקת יעיל אבל לא יפה, היא התחילה לשחק יותר פתוח והיום מדובר בכדורגל התקפי, יצירתי ובפירוש מלהיב”, מסביר דן, “במונדיאל האחרון היא קטפה את המקום השלישי, אבל היתה הנבחרת הכי אטרקטיבית, והיה ברור שהיא שינתה גישה”. הגישה הזו אף התעצמה ביתר שאת מאז שהתחיל יואכים לב, המאמן הנוכחי של נבחרת גרמניה, את הקדנציה שלו, אחרי מונדיאל 2006. “לב המשיך את הגישה שקלינסמן נקט ושיכלל אותה לכדי סגנון מאוד כישרוני וטוב יותר טקטית”, סבור עידן.

אפילו צימרמן מוכן להסכים עם העובדה שחל שינוי עמוק בסגנון המשחק הגרמני: “בשנת 2004, בעקבות הכישלון באליפות אירופה בפורטוגל, הבינה התאחדות הכדורגל הגרמנית שצריך לעשות שינוי והשקיעה באיתור צעירים מוכשרים, שהיום הם שחקנים טכניים ויצירתיים. אם בעבר הכלל היה לא לספוג, היום המוטו הוא יותר גולים מהאחרים; גם אם חוטפים ארבעה גולים אבל מכניסים חמישה, הכל בסדר. כך שהם אכן נהיו אטרקטיביים יותר ובמובן הזה אולי היה שמץ של אמת במיתוס”, הוא מודה.

יואכים לב. שיכלל את הגישה של קלינסמן לסגנון יותר כישרוני וטקטיצילום: רויטרס

הזמן מרפא

אטרקטיבית ומלהיבה ככל שתהיה, אם השינויים שחלו בכדורגל הגרמני היו מתרחשים 40, 30 ואפילו עשר שנים קודם לכן, קרוב לוודאי שהם לא היו זוכים לסימפטיה מצד האוהד הישראלי; הפצע עוד המשיך לדמם, וודאי לא נתחם בגבולות הכדורגל. “כשהייתי ילד, לאהוב את גרמניה היה בפירוש חריג וביזארי, ובעצם לא אפשרי”, מספר דן, “והעובדה שהם היו משחקים מכוער ובסוף מנצחים בטח לא עזרה. אבל גם אם היתה משחקת יפה יותר זה לא היה ממש משנה, זה היה קרוב מדי, בדיוק כמו שאמא שלי לא היתה מסכימה לקנות פולקסווגן”.

צימרמן, שחקר את הנושא, מבחין בכך שהאבולוציה ביחסו של הצופה הישראלי לכדורגל הגרמני קשורה גם בהנגשת המדיה ובהתפתחות השיח הציבורי: “כשגרמניה לקחה את אליפות העולם בפעם הראשונה ב־1954 לא נרשמה תגובה של ממש בישראל. לא היתה אז טלוויזיה והספורט היה נגיש פחות במידה משמעותית – הסבר אפשרי לתשומת הלב הקטנה יחסית לנושא אז”. כשגרמניה לקחה את אליפות העולם בפעם השנייה, ב־1974, רוב התגובות בארץ כללו התבטאויות נגד גרמניה ובעד הולנד, שהפסידה בגמר. “

הקשר למיתוס של הולנד האמיצה בימי הכיבוש הגרמני היה גלוי”, מזכיר צימרמן, “והפרדוקס שנוצר הוא שהדיון על העבר עם הגרמנים היה סוער יותר מאחר שהטיפול ברמה החינוכית והציבורית בנושא העבר הגרמני היה אינטנסיבי יותר. המודעות גברה וגם הכדורגל נכנס למשוואה הזו”. כך גם כשהנבחרת הגרמנית הניפה את גביע העולם בפעם השלישית, ב־1990.

“באליפות העולם ב־1994 גרמניה הפסידה ברבע הגמר לבולגריה, במשחק שאצלנו התרחש ערב י”ז בתמוז”, מספק צימרמן אנקדוטה, “עוזי ברעם, אוהד כדורגל מושבע, טען בבדיחות שאפשר לבטל את כללי האבל של יום הצום בשל כך. נבחרת ישראל עצמה הרי אינה מגיעה לשלבים כל כך מתקדמים של האליפות ולכן יש לה ‘שליחים’ – פעם הונגריה והולנד ועכשיו הבולגרים – שעושים עבורה את העבודה, מנצחים את גרמניה ו’עושים צדק’”. 

מאמצע שנות ה־90 החל תהליך של נורמליזציה ביחסי גרמניה וישראל, תוצאה של הידוק שיתוף הפעולה בתחום הביטחוני וירידה בתחושת הלחץ שמא לאחר איחוד גרמניה יקום בה הרייך הרביעי. במשאלים השנתיים שעורך צימרמן עוד משנות ה־80 נשאלות תמיד שתי שאלות: “האם גרמניה של היום היא ‘גרמניה אחרת’?” ו”האם יחסינו עם גרמניה הם נורמליים?”. ב־1980 השיבו מחצית מהנשאלים בחיוב על שאלות אלו; השנה השיבו בחיוב 80 אחוז מהם. “מן הנתונים הללו מתברר שרוב הקהל איבד את הרתיעה מגרמניה, והיחס הפך לטעון פחות באופן משמעותי”, מסיק צימרמן.

מריו גומז. יליד למשפחה ספרדית, דוגמה נהדרת לכך שהגיוון האתני תופס תאוצהצילום: רויטרס

גם אם יש מי שיחלקו על טענה זו, מה שבטוח הוא שהעומדים בראש הכדורגל הגרמני לא ישבו בחיבוק ידיים וחיכו שאנגלה מרקל וחבריה יעשו בשבילם את העבודה. למעשה, הפשרת היחסים הספורטיביים בין שתי המדינות נעוצה בהתאחדות הכדורגל הגרמנית, ששמה לה למטרה להתמודד עם העבר בדרך של למידה ולא הדחקה. המאמצים האלו ניכרים גם כיום. ביום חמישי שעבר התקיים משחק ידידות בין גרמניה וישראל (שהסתיים ב־0-2 לגרמנים) ולאחריו ביקרה הנבחרת הגרמנית באושוויץ. “מדובר במעשים אכזריים ובלתי אנושיים”, אמר יו”ר ההתאחדות באותו מעמד, “ואסור שיישנו או יישכחו”.

גם לנוכחות הישראלית בקבוצות גרמניות יש תרומה מכרעת ליחסים: שמואל רוזנטל היה השחקן הישראלי הראשון שהגיע לגרמניה כבר בשנות ה־70 ופתח את הדרך להתעניינות בליגה הגרמנית. גם כיום, תשומת לב תקשורתית מוענקת לקבוצות שבהן משחקים ישראלים; בעיר הקטנה קייזרסלאוטרן משחק איתי שכטר (ועד לפני כמה חודשים גם גילי ורמוט), ואלמוג כהן הוא ברוב הזמן שחקן הרכב של נירנברג.

טורקים והומואים

סיבה נוספת לריכוך היחס לכדורגל הגרמני הוא השינוי העמוק שעברה גרמניה, שינוי שלא פסח כמובן על הרכב הנבחרת של גרמניה ואף משקף את התהליך הדמוגרפי. “בעבר נבחרת גרמניה היתה מה שנקרא נבחרת ארית לכל דבר”, מזכיר דן, “בשנים האחרונות נוספו שחקני מפתח טורקים, שחורים, מתאזרחים ומהגרים. זה עושה משהו”. “אני לא יודע אם האהדה בישראל גדולה יותר בשל השינויים בהרכב והגיוון האתני”, מטיל צימרמן ספק, “דווקא בישראל מקפידים ביותר על טוהר הגזע בקבוצות הגרמניות, מסמנים מי טורקי ומי זר. אך אין ספק שבשנים האחרונות נבחרת גרמניה מסמנת את עצמה, ובעקבות כך את גרמניה כולה כמדינה קולטת הגירה”.

מבט בנבחרת גרמניה מוביל למסקנה שהגיוון האתני בתוכה כבר תפס תאוצה; יש בה שחקנים מפולין כגון מירוסלב קלוזה ולוקאס פודולסקי; מריו גומז, יליד למשפחה ספרדית משחק בעמדת חלוץ בבאיירן מינכן ובנבחרת גרמניה; ג’רום בואטנג הוא בן לאם גרמנייה ולאב גנאי; סמי חדירה הוא תוניסאי. “בשנים האחרונות יש יותר נוכחות טורקית על המגרש של שחקנים ילידי גרמניה שמוצאם שונה”, מוסיף צימרמן, “מסוט אוזיל הטורקי, מלך הבישולים של המונדיאל, נושא תפילה מוסלמית לפני המשחק וחלק מהשחקנים לא שרים את ההמנון.

בעניין הזה יש לישראל עוד מה ללמוד; אצלנו חברי כנסת מטורפים דורשים שגם שחקנים ערבים ישירו את ההמנון הישראלי. בגרמניה אף אחד לא מסתכל ובודק מי שר ואף אחד לא מבלבל להם את המוח. הקהל הגרמני התרגל לכך, ובהתאם הם מגלים סובלנות הולכת וגוברת כלפי המהגרים שמשחקים בנבחרת”.

“ימים יגידו אם המגמה הזאת אמיתית או סינתטית”, מעריך עידן, “בסופו של דבר הם קלטו שגם אם יש להם נחישות וכוח, חסרות להם היצירתיות והטכניקה ששחקנים מתרבויות ספורט אחרות יכולים לתרום להם. מה שבטוח, מהמקום המונוליתי שאחראי לטראומה הם הלכו לקיצוניות השנייה של שילוב האחר, להכיל במקום לגרש, וזה עושה להם רק טוב”.

שוויינטייגר אחרי ההפסד לצ'לסי. פתאום הגרמנים נראים אנושיים, מזילים דמעהצילום: רויטרס

בנוסף, מתברר שהגיוון בנבחרת גרמניה אינו רק אתני. בראיון שהעניק ל”דר שפיגל” לפני שנתיים סוכנו של מיכאל באלאק, לשעבר קפטן הנבחרת, הוא טען שלפחות מחצית מהנבחרת מורכבת מהומואים והוסיף שבקרוב שחקן עבר בנבחרת יוציא מהארון את כל ההומואים בסגל. ההכרזה התקבלה בשוויון נפש יחסי, בין השאר מאחר שמדובר בסוד גלוי למדי; מומחים מעריכים שאחד מכל עשרה שחקנים בבונדסליגה, הליגה הראשונה בגרמניה, הוא גיי. כך שמי מחובבי הגברים בארצנו שיהיה מעוניין לעודד את הגרמנים בצרחות “תרימי!”, לא יהיה לגמרי לא בכיוון.

נראים אנושיים

סיבה אחרונה ומעט קטנונית – אבל תכלס, מי שאוהד כדורגל חייב להיות לפחות קצת קטנוני – בשנים האחרונות, עם השינויים בהרכב ובסגנון המשחק שהפכו את הגרמנים לאטרקטיביים יותר, הם גם למדו קצת להפסיד. “גם זה חלק מהמיתוס”, מסייג צימרמן אבל מוסיף כי “נכון שב־20 השנים האחרונות בערך, אין להם את הנחישות שאיפיינה אותם בעבר לדחוף את המשחק עד הרגע האחרון, באופן שייטה את הכף לטובתם”.

בחינה של הטענה מוכיחה שהצדק איתו: הפעם האחרונה שהגרמנים זכו בתואר לאומי היתה באליפות אירופה 96’, ב”שער זהב” נגד צ’כיה; אבל באליפות העולם ב־98’ הם עפו כבר בשלב רבע הגמר כשהפסידו לקרואטיה; באליפות העולם ב־2002 הפסידו הגרמנים לברזיל בגמר; באליפות אירופה ב־2004 הם הודחו כבר בשלב הבתים; את מונדיאל 2006 הם אירחו אבל הפסידו לאלופת העולם איטליה בחצי הגמר; ב־2008 הפסידו בגמר לספרד; ולפני שנתיים, בדרום אפריקה, הפסידו שוב לספרד, בשלב חצי הגמר.

אירוע מכונן בהקשר זה התרחש באחד המשחקים הזכורים ביותר, גמר ליגת האלופות 99’ בין באיירן מינכן למנצ’סטר יונייטד, שבו הפסידה באיירן אחרי שספגה שני שערים בתוספת הזמן. “פעם זה לא היה קורה”, מדגיש צימרמן, “רק לפני שבועיים באיירן שיחקה נגד צ’לסי בגמר האלופות והובילה 0:1. ואז לקראת הסוף דווקא צ’לסי תקעה גול שוויון ובאיירן הפסידה בסוף בפנדלים. זה מעיד על שינוי: בשנים האחרונות הם אמנם יותר טובים משהיו, משחקים יותר יפה ומגיעים להישגים, לרוב ממוקמים במקום שני או שלישי, אבל בנקודת ההכרעה, שבה צריך לעלות לגמר או לנצח, מאז 96’ הם לא ממש מצליחים.

זה מייצר אמפתיה כלפי קבוצה שפעם נחשבה ‘מכונה משומנת שדורסת את כל מה שמופיע לפניה’. פתאום הם נראים אנושיים; שחקנים גרמנים מזילים דמעה, אחרים מחייכים בתמימות, לא ממש מצייתים לסטריאוטיפ של הקלגס שנוקש בעקביו ומצדיע במועל יד”.

כל הגורמים האלה מאפשרים לאוהדים רבים לצאת מהארון הספורטיבי לקראת היורו הקרוב. “אני לא אוהד אותם ברמה רגשית כמו את הפועל תל אביב, אבל האמת שאני בעדם כבר שנים אחורה, עוד מאמצע הניינטיז”, מתוודה עידן, “אפילו לפני זה, במונדיאל 86’, כשהם הפסידו לארגנטינה בגמר, הם התחבבו עלי כי היו מוכשרים ונאבקו על הניצחון עד הרגע האחרון. גם במשחק נגד יונייטד ב־99’ הייתי בעד באיירן. בכלל, אני סולד ממיינסטרים, וכשגרמניה היתה הנבחרת הכי שנואה פה, ברור היה לי שאם כך יש כמה סיבות טובות לתמוך בה. אבל בשנות ה־80 וה־90 זה לא היה משהו שהיית מכריז עליו בגלוי, כשבלב היית רוצה שהם ינצחו. עכשיו זה כבר לא חריג להגיד את זה”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ