אודי שרבני
אודי שרבני

היורו הזה, הבעיה אתו היא שיש שם יותר מדי צבע. הכל צבעוני, צבעוני מדי. מדי הנבחרות, דגלי האוהדים, צבע לחיי האוהדות; זה הצבוע בצבעי הדגל, וזה הסמוק מבירה אינסופית, מחיוך, מהנאה. יורו 2012, לכל מפעל יש את לידת הישו שלו, ויורו זה ייקרא בבוא הימים "יורו ה-HD". לעזאזל, איך דשא יכול להיות כזה ירוק? והם אפילו לא שכנים שלנו.

אם כן, אנחנו - שוב - צופים בזה מהצד. בשחור-לבן. לא תעזור הקידמה הטכנולוגית, אנחנו עדיין רואים זאת בשחור לבן; מטאפורית, וגם כמעט מעשית. אין לנו ברירה, אלא לבחור באחת הנבחרות שמשחקות במשחק נתון ולתת לה את אהדתנו. הרי משחק הכדורגל הוא כה פשוט לאוהד: בחר אחת ברגע נתון, רק אחת. אין אפשרות אחרת. שחור או לבן. בטח ובטח לאוהד שקבוצתו או נבחרתו לא נמצאת באותו מפעל, שהרי שיקולי נקודות ו/או הפרשי שערים לא קיימים.

גם לכם יש שיר על נבחרתכם האהודה? שתפו אותנו בדף הפייסבוק של ספורט הארץ

צילום: אי-אף-פי

יורו 2012, כל השאר כבר שייך לשחקנים, פרשנים ולאלה בעלי המבט האנתרופולוגי (אגב, האחרונים - אישוניהם הם העייפים ביקום, אבל זהו כבר נושא אחר). אם כן, צבע. הנושא הוא צבע. ומהו אותו צבע אם לא שירה מחורזת? היא צינית במידה, משקלית במידה, קליטה לכדי מיאוס ילדי, אבל בעיקר תמימה. יותר נכון - מזכירה תמימות, כזו שעליה גדלנו, ואז ("או אז!") תמימים היינו, אך עדיין לא תמימי דעה בקשר לנבחרתנו - והנה חרוז - האהודה.

כתבתי 16 שירים, אחד לכל נבחרת, והם יופיעו כאן באתר "הארץ". כדורגל ושירה, שירה וכדורגל. טייק אחד, בעט ורוּץ, כתוב ורוּץ. יש לנו את זה? יש. בוא ניקח את זה מכאן.

אודי שרבני הוא כותב. לאחרונה הוציא את ספרו "למה אתה לא מחייך" בהוצאת מודן.

Mastik_a@hotmail.com

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ