ג'ונתן ווילסון, גרדיאן
ג'ונתן ווילסון, גרדיאן

המחזור הראשון בשלב הבתים של יורו 2012 הציג תבנית ברורה: הולנד - דנמרק, גרמניה - פורטוגל, ספרד - איטליה, קרואטיה - אירלנד, צרפת - אנגליה, המחצית הראשונה בין פולין ליוון - בכל המשחקים הללו הופיעה נבחרת פרואקטיבית שדחפה קדימה ויריבה ריאקטיבית שישבה עמוק וספגה את הלחץ, כשהיא מנסה להבקיע במתפרצת או במצב נייח. לרוב, בעיקר בטורניר בו פערי האיכות אינם גבוהים, רוב הנבחרות נמצאות איפשהו בין יוזמה לתגובה. מה שבולט כאן הוא הנכונות בה קיבלה כל נבחרת את תפקידה.

ייתכן שהטיקי-טאקה של ספרד וברצלונה הוא הסיבה. נגד יוזמה כזו - גם כשמשתמשים בה הגנתית - יש מעט דברים שהיריב יכול לעשות מלבד לשבת מאחור ולצמצם פערים. רבות וטובות נקטו בסגנונן הרגיל מול ברצלונה, רק כדי להתרסק שוב ושוב. אולי מרגיז לשמוע כל הופעה הגנתית מתוארת כ"לעשות צ'לסי", אבל ייתכן שהיו אלו הופעותיה נגד קבוצות פרואקטיביות כמו ברצלונה ובאיירן שאישרו לרבים כי כדורגל ריאקטיבי יכול להצליח. ולא, זהו לא קטנאצ'יו.

נבחרת איטליה. הייתה מסוכנת כשהכדור היה ברגליהצילום: אי-אף-פי

מה דעתכם על המחזור הראשון ביורו? שתפו אותנו בדף הפייסבוק של ספורט הארץ

הנבחרות ששיחקו כך לא היו שליליות במיוחד. איטליה היתה מסוכנת כשהכדור היה ברגליה. דנמרק סיפקה איום עקבי. אפילו אנגליה, לפחות במחצית הראשונה, הניעה לעתים את הכדור במחצית המגרש של צרפת. כדורגל שמתבסס על תגובה יכול להלהיב כפי שגרמניה - שהפכה להרבה יותר יוזמת בשנתיים האחרונות - הראתה במונדיאל. מה שנחשף בחודשים האחרונים הוא הפגם בטיקי-טאקה: קבוצה יכולה לשלוט בכדור או לשלוט בעמדות השחקנים, אבל לא בשני הדברים. ליתר דיוק, קבוצה לא יכולה להבטיח שליטה בשניהם.

אין זה אומר שהטיקי-טאקה גמור. הרי לכל הסגנונות יש חולשה. אלא שבמשך שנתיים ראינו טיקי-טאקה בלתי מנוצח. מה אפשר לעשות כשהכדור נע בקצב של 25 מסירות בדקה? ז'וזה מוריניו חזר לבסוף עם ריאל מדריד למה שעשה באינטר הנחותה ממנה: בונקר. צ'לסי עשתה זאת בדרך קיצונית יותר והתבססה על העיקרון שהכדור יגרום לך נזק, אך רק באזורים מסוימים. אנגליה הגבילה כך את צרפת לבעיטות מרחוק. במקרה הזה, אחת מהן נכנסה.

פברגאס מספרד כובש מול איטליהצילום: אי–פי

באופן בסיסי, כשקבוצה בוחרת בפילוסופיה עליה למצוא מקום בין שני הקטבים. היא יכולה לנסות לשלוט בכדור, וכתוצאה מכך תיאלץ במידה מסוימת להניעו באזורים שהיריבה תאפשר לה. היא גם יכולה לבחור לגונן על הרחבה בכך שתציב שחקנים רבים בשליש המגרש שלה, וכך לקבל את האפשרות שלא תרבה להחזיק בכדור. הגישה הראשונה היא פרואקטיבית, האחרת ריאקטיבית. קבוצות פרואקטיביות יכולות להתגונן בכך שהן מונעות את הכדור מהיריב; הריאקטיביות יתקפו בכך שינסו למשוך את היריב קדימה ולנצל את השטחים שנפתחים מאחור. אייאקס של מיכלס, מילאן של סאקי וברצלונה של גווארדיולה היו פרואקטיביות ביותר. ארסנל של צ'פמן, אינטר של הררה וצ'לסי של די מתאו היו ריאקטיביות מאוד. הרוב בוחרות בפשרה בין שני הקטבים.

"לכל הקבוצות הנהדרות יש מאפיינים דומים של רצון לשלוט במגרש ובכדור", אמר אריגו סאקי, "אז, השחקנים צריכים לדעת מתי עדיף לשמור על יריב ומתי לשמור על שטח. אסור שהבחירה תנבע ממה שעושה היריב. כדורגל הוא מסובך מאוד. כשאתה תוקף עליך לשמור על הפערים הנכונים, לפעול בתזמון הנכון ובדרך הנכונה לחמוק מיריב. ללא אלה, הכדורגל שלך יחסר את ההרמוניה הזו. לעתים קרובות קבוצות הן רק אוסף שחקנים שמתקשים לנוע יחד. הקסם שהופך שחקנים לקבוצה הוא צורת המשחק, שיטה שצריכה לכלול את כולם בהתקפה ובהגנה. זה ההבדל בין קבוצה בעלת הבנה נהדרת וקולקטיב לבין אחרות המכילות סוליסטים, שפוגמים בהרמוניה. לברצלונה, לאייאקס ולנו לא היו סוליסטים. היו לנו שחקנים ששיחקו עם הקבוצה, למען הקבוצה, בכל רחבי המגרש".

נקודה חשובה היא הצורך בחלוצים. גם ברצלונה נגד צ'לסי וגם ספרד מול איטליה חוו מקרים בהם שחקן קיבל את הכדור 20 מטר מהשער, כשאפשרויות המסירה היחידות שלו הן הצדה או לאחור. שחקנים שינועו לעומק המגרש הכרחיים. כך סחט פאברגאס פנדל נגד צ'לסי וכבש מול איטליה. הכנסת טורס אולי לא עזרה להרמוניה הספרדית, אך הפריעה לאיטלקית. קיימת בכך אירוניה, כמובן, כי ייתכן שעדיף לקבוצה פרואקטיבית להשתמש בשחקן שיפגום בהרמוניה שלה בגלל ההפרעה הגדולה יותר שיגרום להרמוניה ביריב הריאקטיבי. מנגד, כריס וודל אמר כי אנגליה שמרה על המבנה שלה "טוב מדי". במלים אחרות, חסרה את הגמישות שתאפשר יצירתיות.

זה האיזון שכל קבוצה צריכה לחפש. כדורגל הוא משחק של גורמים יחסיים, לא מוחלטים. אסטרטגיה לא נקבעת רק בהתאם למשאביך, אלא גם על פי היריב ואיכויותיו. לאנגליה פחות נוקשה היה סיכוי גבוה יותר לכבוש שוב, אך גם לספוג. הכנסת טורס מוקדם יותר היתה עשויה לפגוע בשליטה של ספרד בכדור, אך לשפר את סיכוייה לכבוש. לכן קבוצות שמסרבות להתפשר והולכות עד הסוף עם האידאלים שלהן, כמו ברצלונה ומילאן של סאקי, הפכו בלתי נשכחות. זה נדיר וקשה. הרמוניה היא המפתח, אך רק ביחס להרמוניה של היריב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ