המאמנים של יורו 2012

מפני שיבה תקום

טרנד המאמנים הצעירים בנבחרות, כדוגמת ואן באסטן ודונאדוני כשל, והוותיקים שבו להציל את כבודם. אולי אחד מהם אף יניף את גביע היורו

אמיר ענבר
אמיר ענבר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר ענבר
אמיר ענבר

עשרה ימים בחודש מאי אשתקד שמו חותמת על עונה גדולה של שניים מצעירי מאמני אירופה. בגיל 40, קטף פפ גווארדיולה את גביע אירופה בפעם השנייה, מוסיף אותו לשלוש זכיות רצופות באליפות ספרד. אנדרה וילאש־בואש, בן 33 בלבד, הפך למאמן הצעיר ביותר שזוכה בתואר אירופי כשהוביל את פורטו לזכייה בליגה האירופית, בנוסף לדאבל בפורטוגל. עבור כמה מאמנים אחרים, כלל לא מבוגרים, היתה זו תקופה מרהיבה פחות.

יורגן קלינסמן העביר שנה שנייה ברציפות הרחק מהקווים, מלקק את פצעי הכישלון בבאיירן מינכן, לפני שלבסוף לקח על עצמו את נבחרת ארה"ב; מרקו ואן באסטן שימש פרשן במקום לנסות להחזיר את הקריירה למסלול; רוברטו דונאדוני שרד עם קליארי בליגה האיטלקית, רק כדי שחרב הפיטורים תיפול על צווארו שבועיים לפני פתיחת העונה הבאה;

שיא השנה של חריסטו סטויצ'קוב היה במגעים לאימון נבחרת וייטנאם; גאורגי חאג'י לא שרד את העונה בגלאטסראי; מארק יוז עבר עונה טובה בפולהאם, רק כדי לעזוב בטענה שהמועדון אינו שאפתני מספיק ולגלות שאף קבוצה כזו לא מעוניינת בו; סטיב סטונטון עדיין חיפש את עצמו אחרי הפיטורים מדרלינגטון מהליגה הרביעית באנגליה.

דל בוסקה: "מנהיג צריך לעמוד בשני תנאים - הגינות והיגיון. כבוד לשחקנים חשוב ממשמעת ברזל".

בנקודה כלשהי במהלך העשור הקודם, היו כולם במצב צבירה אחר לחלוטין. הטרנד החם אז בכדורגל האירופי היה למנות למאמן הנבחרת שחקן עבר בכיר, בתחילת שנות הארבעים לחייו ולעתים אף צעיר יותר, בעל ניסיון מועט מאחורי הקווים ולרוב גם בלעדיו.

קשה לשים את האצבע על הגורם או על השם שהחל הכל. מאמנים מתחילים נראו פה ושם בנבחרות אירופיות עוד קודם לכן. יורו 92' היווה חותמת מאכזבת לארבע שנותיו של מישל פלאטיני כמאמן צרפת; פרנץ בקנבאואר הוביל את גרמניה לשתי הופעות בגמר גביע העולם ולזכייה אחת ב־90'; הולנד של פרנק רייקארד נתקעה בחצי גמר יורו 00'. אי אפשר לקשור זאת ישירות לעלייתה המפתיעה של גרמניה לגמר המונדיאל כעבור שנתיים, בהדרכת רודי פלר. הטרנד החל לצבור תאוצה קודם לכן, ונמשך בשנים הבאות. "לפני 15 שנה היה מוזר לראות בן 38 כמאמן נבחרת", הודה סלאבן ביליץ' בשיא התקופה, "עכשיו לא".

כמי שבעצמו הפך למאמן לאומי צעיר, יש לביליץ' דעות נחרצות בעניין. כבן 37 ב־06', אחרי משחקים בודדים כמאמן היידוק ספליט ותקופה בנבחרת הצעירה, הוא קיבל על עצמו את קרואטיה הבוגרת. "היה לי ויכוח גדול עם כולם בקרואטיה בעניין הניסיון", סיפר ל"אובזרבר", "נניח שאתה פורש בגיל 35, ומתחיל ללמוד כיצד לאמן. בגיל 38 אתה רוצה לאמן, אבל לא, אתה מקבל קבוצת נוער ועובד בה 12 שנים עד גיל 50. רק אז הם אומרים 'אוקיי, עכשיו אתה מוכן לקחת קבוצת פרמייר־ליג'. הפילוסופיה שלי הפוכה".

כך גם התוצאות. רק הקיץ, אחרי שש שנים בתפקיד, יעזוב ביליץ' את הנבחרת לטובת לוקומוטיב מוסקווה. הוא ידע הצלחה ביורו 08', כישלון במוקדמות גביע העולם וקשיים בטורניר מוקדמות היורו האחרון. בתקופות מסוימות נחשב למי שהחזיר לנבחרת את שמחת החיים, באחרות שמע ביקורת ופקפוק ביכולתו. אין מדובר במשהו שמאמנים אחרים לא חווים, אלא שבדבר אחר ביליץ' נבדל ממרבית המאמנים הצעירים שפרצו בעשור האחרון היישר לסצנה הבינלאומית: הוא סיפור הצלחה.

בעשור החולף, נראה לפתע שהעולם שייך לצעירים גם במועדונים. תשעה מעשרת המאמנים האחרונים שהניפו את גביע אירופה היו בני ארבעים ומשהו ואף פחות. חלקם, כמו מוריניו וגווארדיולה, פרצו כמעט משום מקום. ותראו מה עשה רוברטו די מתאו. לאורך השנים, נחשבה נבחרת לאומית למשהו שלא מספיק לשאוף אליו, יש לעבוד למענו. לרוב נאלצו מאמנים להוכיח עצמם בקבוצה, לעתים שנים ארוכות, לפני שמועמדותם לנבחרת אף נשקלה. לפתע זה השתנה.

קלינסמן בגרמניה, ואן באסטן בהולנד, סטויצ'קוב בבולגריה, חאג'י ברומניה, דיאן סאביצ'ביץ' בסרביה, יוז בוולס, סטונטון באירלנד - כולם קיבלו את הנבחרת בה שיחקו מבלי שאימנו, או עם ניסיון זניח. סטויצ'קוב, למשל, עבד עם החלוצים בברצלונה. כשדונאדוני קיבל ב־06' את איטליה, אלופת העולם הטרייה, היו מאחוריו חמש שנות אימון בינוניות בלצ'ה, ליבורנו וגנואה. לפתע, גם נבחרות כמו אזרבייג'אן, מולדובה, קזחסטן, ליטא ומקדוניה דילגו על ממד הניסיון. אפילו ברזיל הימרה על דונגה. נדמה היה כי לא משנה מה עשית כמאמן, אלא מי היית כשחקן. השם היה חשוב יותר מהמהות.

מכל השמות שמונו, לא היה גדול יותר מוואן באסטן. טרם הגעתו לנבחרת, הוא שימש במשך שנה כעוזר מאמן במילואים של אייאקס. מי שחלם על מהפכה בנוסח מיכלס או קרויף, לא קיבל אותה בארבע שנותיו בתפקיד. חרף הופעות טובות פה ושם, בעיקר בשלב הבתים ביורו 08', נדמה שהזיכרונות הבולטים מאותה תקופה טמונים במשחק ההדחה האלים ממונדיאל 06' מול פורטוגל, מבית הספר שעשו להולנד רוסיה וחוס הידינק ברבע גמר אליפות אירופה, ומשלל הסכסוכים. ואן באסטן נגד רוד ואן ניסטלרוי, ואן באסטן נגד מארק ואן בומל, העימות המתגלגל בין ווסלי סניידר לרובין ואן פרסי. הרי זוהי נבחרת הולנד, לנצח עמוסת אגו. רוד חוליט נגד המאמן דיק אדבוקאט טרם מונדיאל 94', אדגר דווידס נגד המאמן הידינק ביורו 96'. אין מה לעשות נגד זה.

ביליץ' (43): "אתה פורש בגיל 35 ורוצה לאמן כבר בגיל 38, אבל מקבל קבוצת נוער ונתקע שם עד גיל 50"צילום: אי–פי

ואולי יש. כשברט ואן מארווייק מונה למאמן במקום ואן באסטן, אחרי קריירה לא מפוארת אך ארוכה ששיאה בזכייה בגביע אופ"א עם פיינורד, הוא מיהר להדגיש את הצורך בהפגת המתחים שהיו בתקופת קודמו. מהדברים הראשונים שעשה היה להיפגש עם ארבעה מכוכביו - ואן פרסי, ואן דר וארט, סניידר ורובן - ולהבהיר להם שהנבחרת קודמת לכל. את האגו שלו, לא התקשה להניח בצד. הוא החזיר את ואן בומל וסלח לגרגורי ואן דר ויל, ששיקר כדי לחמוק ממסע לאוסטרליה והלך לראות הופעה. "זו חבורת בחורים טובה מאוד", אמר דירק קאוט במהלך גביע העולם, "מה שקרה בעבר שייך לעבר".

עימותים בין מאמנים לשחקנים אינם דבר חריג, אך נדמה שעבור מאמן צעיר שהיה כוכב, מדובר בשדה מוקשים. סטויצ'קוב הספיק להתעמת עם מספר שחקנים בבולגריה ולראות את הקפטן שלו, סטיליאן פטרוב, פורש מהנבחרת ומצהיר שלא ישוב עד שהמאמן יעזוב. הוא חזר בו אחרי שנה, רק כדי לראות את סטויצ'קוב מתפטר בתוך זמן קצר אחרי שלוש שנים נשכחות. סאביצ'ביץ', שקיבל את סרביה אחרי פרישתו ב־01', השאיר מאחוריו מורשת שכללה ארבעה ניצחונות ב־17 משחקים ופרישה בינלאומית של מתאה קז'מן הזועם, שחזר אחר כך.

כששחקני נבחרת אנגליה במונדיאל 98' מביטים לאחור על תקופתו של המאמן גלן הודל, הם מרבים לשוב לאותה נקודה: היו לו כל איכויות הכדורגל, אך לא איכויות האנוש. למרות שמאחוריו היו מספר שנים כמנג'ר סווינדון וצ'לסי, אז בעלת שאיפות מוגבלות מהיום, הוא לא היה מוכן לדרישות התפקיד, בוודאי בתקופה שאחרי ההופעה האנגלית ביורו 96' בהדרכת טרי ונבלס המנוסה. "אילו רק היו לגלן איכויות ניהול האנוש לצד אינטליגנציית הכדורגל שלו", כתב גארי נוויל, שחקן הנבחרת דאז, בספרו "אדום", "הבעיה היתה שגלן מעולם לא חש בנוח כמו טרי סביב השחקנים. לטרי היתה סמכות טבעית, אבל אולי בגלל שהיה צעיר, גלן הרגיש צורך להפגין שליטה".

לנוויל ולעמיתיו באותם ימים יש דוגמאות רבות: הביקורת הארסית כלפי דייויד בקהאם, שלא הצליח לבעוט באימון כפי שהודל ביקש והדגים; ההצהרה הפומבית במסיבת עיתונאים שבקהאם לא ייכלל בהרכב במשחק הפתיחה כי "אינו מרוכז"; הכרחת טדי שרינגהאם לצאת בהתנצלות פומבית מופרזת אחרי שצולם מבלה בחופשה קצרה בפורטוגל; החלפת נוויל ואחיו פיל במחצית של משחק הכנה ללא כל הסבר; שלא לדבר על הדרך בה נפרד הודל משישה שחקנים כשקבע את הסגל הסופי.

הוא קיים בזו אחר זו פגישות עם כל שחקניו ואמר להם מי בפנים ומי בחוץ. המודחים קיבלו פחות משעה לאסוף את חפציהם ולעזוב. פול גאסקוין, שהיה ביניהם, השתולל. גאסקוין תמיד היה מועד לפורענות. מצד שני, אין ספק שניתן היה לבצע את המהלך בצורה חלקה יותר, ודאי לא זמן קצר לפני טורניר.

מה שראה לואיס אראגונס במונדיאל 06' שכנע אותו כי מקומו של ראול כבר אינו בסגל ספרד. התקשורת שחטה את המאמן הוותיק, שזיהה אותו כמקור לחוסר הרמוניה בסגל וסבר שהוא לא מהיר מספיק לכדורגל שניסה להנחיל. מעט אחרי תחילת קמפיין המוקדמות הבא הפסיק לזמן אותו. פומבית הצהיר שספרד לא זכתה אתו בדבר. מאז, כידוע, היא זכתה בכל.

הגיל הממוצע של המאמנים שזכו בגביע העולם עומד על 50.1. ביורו הוא גבוה יותר: 55.3. בעוד שבקבוצות מצליחים מאמנים חסרי ניסיון להגיע להישגים הגדולים ביותר, בנבחרות חלה מגמה הפוכה דווקא בעשור בו ממד הוותק לא שיחק תפקיד בקבלתן. בשלושת המונדיאלים האחרונים זכו לואיש פליפה סקולארי בברזיל ‏(53‏), מרצ'לו ליפי באיטליה ‏(58‏) ו־ויסנטה דל בוסקה בספרד ‏(59‏). ביורו, שוב, הנתונים קיצוניים עוד יותר באותה תקופה: רוז'ה למר בצרפת ‏(59‏), אוטו רהאגל שחולל מהפכה ביוון ‏(65‏) ואראגונס עם ספרד ‏(69‏).

שיי גיוון על מאמנו טראפטוני: "עם הניסיון וכמות הדברים שהוא עשה, יש לך כבוד מקסימלי כלפיו"

רוב ההישגים שאינם מסתכמים בתארים - של נבחרות דוגמת אורוגוואי, טורקיה, דרום קוריאה וניו זילנד שהגיעו רחוק מהצפוי, ושל עולות מפתיעות לטורנירי גמר כמו לטביה וסלובקיה - הושגו בהדרכת מאמנים שעשו כברת דרך קודם לכן. במונדיאל וביורו האחרונים, הודרכו הנבחרות שהגיעו לחצי הגמר על ידי מאמנים בני 58 בממוצע. העולם שייך לצעירים? לא בכל מקום.

אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בדרישות השונות של הכדורגל הבינלאומי. בלי אפשרות לרכש ועם זמן מועט בו השחקנים עומדים לרשותו, צריך המאמן לייצר את הנבחרת הטובה ביותר. המרווח לטעות מוגבל במוקדמות וכמעט לא קיים בטורניר גמר. "כשאתה מאמן קבוצה זה כמו להיות עם המשפחה שלך, להבין ולפתח אותם", אמר דונאדוני, שעבודתו באיטליה הופסקה אחרי שנתיים, שלל ביקורות על חוסר ניסיונו וטענות שמונה רק בגלל שחברו דמיטריו אלברטיני היה בוועדה הבוחרת, "אבל כשאתה רואה אנשים רק פעם בחודש או חודשיים, הלחץ גובר ואינך מפתח יחסים דומים. חשוב שהשחקנים יהיו רעננים מנטלית ולא להפעיל עליהם יותר מדי לחץ. אין לנו הרבה זמן לעבוד, כך שההכנה המנטלית חשובה מאוד. המפתח הוא להעביר אחריות מכתפיהם לכתפיים שלך".

דל בוסקה מוסיף לקשיים: "אני בוחר ב־23 שחקנים שאין עליהם עוררין במועדונים, אבל אצלי רק 11 יכולים לשחק".מילא לשחק, אבל מה קורה בין המשחקים? אחת המשימות הגדולות היא למצוא דרך לשמירה על רעננות מנטלית של שחקנים לאורך שבועות של מחנות אימון ומלונות טרם הטורניר ובמהלכו. שעמום, מספרים השחקנים, הוא סכנה ממשית להתפוררות. "זה יותר אינטנסיבי מאשר בקבוצה בגלל שהם עושים פחות או יותר הכל ביחד", מציין דל בוסקה, "כל יום, אחרי אימון, לא הולכים הביתה. בדרום אפריקה היינו יחד 50 ימים".

לכאורה, פורשים טריים אמורים להיות בעמדה הטובה ביותר לפתור זאת - בשל ניסיונם הטרי כשחקנים ובזכות היכולת להתחבר טוב יותר לחניכים שאינם צעירים מהם משמעותית. ביליץ' מאמין שזה עבד לטובתו. "אני לובש אותם בגדים כמו שחקניי, מבין כשהם נפרדים מחברותיהם, כשהם מתגרשים. אנחנו אותו דבר, פחות או יותר", אמר.
אלא שבמקביל בולט אצל רבים מצעירי המאמנים הצורך לייצר ריחוק ולהפגין שליטה בכל מחיר. נוויל הופתע כשבכינוס הראשון בהדרכת הודל נאסר עליו לצאת מהמלון לקנות מגזינים לכולם, כפי שנהג לעשות בעבר, או להזמין סנדוויץ' לחדרו.

"גלן רצה לדעת בדיוק היכן אנחנו, מה אכלנו ובדיוק מתי הלכנו לישון. זה היה הלם תרבותי", כתב, "הדברים הללו אולי נראו קטנוניים, אבל בהדרכת טרי ואלכס פרגוסון סמכו עלינו שנהיה בוגרים ונעשה את הדברים הנכונים. זה לא היה סגל שמח. אני חושב שאם לגלן היו חמש־עשר שנים נוספות של ניסיון בליגה ובליגת האלופות, הוא היה יכול להיות מהמנג'רים הטובים של אנגליה. זה היה מוקדם מדי בשבילו".

ואן מארווייק נהג אחרת לחלוטין במונדיאל: מאמן הולנד אמנם אסר על שחקניו לצייץ בטוויטר אחרי הסתבכות גזענית של אליירו אליה, אבל בעוד נבחרות אחרות סגורות במלונות מבודדים, הוא הציב את הסגל שלו באזור שוקק חיים ביוהנסבורג ואיפשר לשחקנים להסתובב בין המקומיים והתיירים, לטעום מאווירת החג של הטורניר. דל בוסקה קובע: "מנהיג צריך לעמוד בשני תנאים - הגינות והיגיון. להנהיג זה לחלוק רעיונות, לדעת להקשיב. אומרים שאני מתירני, אבל זה לא מפריע לי. אני בעד שמירה על משמעת ולא אכיפתה. הפגנת כבוד לשחקנים זה הרבה יותר חשוב ממשמעת ברזל. איני מבין מנהיג שכועס כל היום, כי כדורגל הוא מקור של שמחה".

ג'ובאני טרפאטוני, מאמן אירלנד, הודיע שיאפשר לשחקניו לשתות בירה אחרי משחקים. "כל עוד לא יהיו שתויים", אמר, "הניסיון שלי באיטליה מראה שמדי פעם השחקנים צריכים לשתות בירה או יין".

האם עוזרו דאז, יואכים לב, היה המוח? יורגן קלינסמן.

טרפאטוני בן ה־73 הוא אולי הסמל הגדול לחזרת כדורגל הנבחרות האירופי למאמנים בעלי ניסיון, כמי שהחליף את סטונטון והחזיר את אירלנד לטורניר גדול אחרי הפסקה של עשור. "עם הניסיון שלו וכמות הדברים שעשה במשחק, יש לך את הכבוד המקסימלי כלפיו ברגע שהוא נכנס דרך הדלת", אמר השוער שיי גיוון, "זה הישג אדיר עבורנו שהוא המאמן שלנו. זה דוחף את הנבחרת".

טרפאטוני רחוק מלהיות היחיד. למעשה, כמעט כל הנבחרות שהתעלמו בשנים האחרונות מאלמנט הניסיון שינו כיוון. ז'ראר הוייה, מאמן צרפת לשעבר, זיהה זאת עוד לפני שיורו 08' הגיע לסיומו, כשהולנד מינתה את ואן מארווייק במקום ואן באסטן ודונאדוני פינה את כסאו באזורי לליפי. "זה הופך במהירות לתפקיד של וטראנים", כתב בטור ב"טלגרף".

החל בהולנד ובאיטליה הגדולות, דרך רומניה ובולגריה הבינוניות וכלה בנבחרות קטנות יותר - כולן שבו בשנים הבאות למאמנים בעלי ותק משמעותי. סרביה מזגזגת בין שני הקטבים - סאביצ'ביץ' ומירוסלאב ג'וקיץ' מחד, ראדומיר אנטיץ' ו־ולדימיר פטרוביץ' מאידך. לאחרונה מונה סינישה מיכאילוביץ', רק בן 43, אבל חמוש במספר שנות אימון באיטליה. גם נבחרות שהצעירו פנים מאחורי הקווים סרבו לדלג על ניסיון כקודמותיהן. הן לורן בלאן ‏(צרפת‏) והן פאולו בנטו ‏(פורטוגל‏) הדריכו קבוצות צמרת בארצם כמה שנים והובילו אותן לתארים ובליגת האלופות.

"כשבלאן הצהיר ב־04' שירצה לאמן את צרפת, לא היו לו תעודות והוא נדחה", ציין ג'ון קרטר בטור ב־ESPN, "זה עבד לטובתו. הרחק מאור הזרקורים הלאומי, בלאן זכה ללמוד את המקצוע במשך ארבע שנים. בזמן שקיבל את כל תגי האימון של אופ"א, הוא נתן לעצמו זמן להסתגל למעבר בין משחק לאימון. הצלחה ויציבות לטווח ארוך נובעות מבניית קריירה באטיות, למידת המקצוע וצבירת ניסיון לפני שנזרקים אל אור הזרקורים. אחרת, סביר להניח שתהפוך לעוד סטטיסטיקה".

אפילו להצלחה כמו קלינסמן במונדיאל 06' נלווה סיפור צדדי: רבים משייכים את המהפך בסגנון המשחק של גרמניה לעוזרו, יואכים לב, שקודם לכן עבד במשך למעלה מעשור בקבוצות. "היה חשוב להתרחק מהשחיקה בכדורגל המועדונים, בו אין לך זמן לפתח רעיונות ולמצוא פתרונות חדשים", אמר לב. הכדורגל הנהדר שמציגה גרמניה מאז הפך לב למאמנה - עם דור שחקנים איכותי יותר, יש להודות - לא עשה דבר להפיג את המיתוס מ־06'. כך גם המעט שעשה קלינסמן מאז. והוא עוד נחשב להצלחה נדירה בין המאמנים הצעירים בכדורגל הבינלאומי בעשור האחרון.

מאמנים אחרים לא הותירו אפילו סימני שאלה דומים. בעוד ואן באסטן היה מ"אנשי יוהאן קרויף", ואן מארווייק כלל לא ניסה להנחיל להולנד כדורגל שיזכיר ימים אחרים. לא משנה מה חושבים בבית, ידע, עליו לשחק כדורגל זהיר כדי להתגבר על הגנה חלשה.
בניגוד לנבחרות קודמות, מספר עוזרו פרנק דה בור, ואן מארווייק באמת החדיר בחניכיו אמונה שזכייה אפשרית ובכוכביו ההתקפיים את הצורך לחשוב על הגנה ולהפעיל לחץ מהיר על הכדור. בבית ביקרו את סגנון המשחק - "למעט החולצות הכתומות, כל השאר בנבחרת הזו לא נראה הולנדי: האחדות, המשמעת. בחבורה החדשה אומרים לנו שהם שמחים לנצח מכוער", כתב דייויד ווינר בעדכון לספרו "בריליינט אוראנז'", אך התלונות התמעטו ככל שהנבחרת התקדמה. קרויף יצא בטענות טיפוסיות אחרי הגמר האלים בדרום אפריקה ‏("חשבתי שהמדינה שלי לעולם לא תתנער מהסגנון שלה, טעיתי. זה היה אנטי־כדורגל"‏), אך הכתומים התקבלו בבית בכבוד מלכים.

אראגונס העיקש הפגין גמישות טקטית ביורו 08' והביא את ספרד לגבהים עליהם חלמה שנים - גם בעצם הזכייה בתואר, גם בכדורגל - רגע לפני עלייתם של גווארדיולה וברצלונה. "אולי לאראגונס לא היתה ברירה אלא ללכת על השחקנים האלה ועל צורת המשחק שלהם, אבל הוא גם נשאר פרגמטי ולא לקח את הסגנון הזה לקיצוניות האוונגליסטית שדורשים הטליבאנים של הטיקי־טאקה, וטען שספרד גם תלמד להיאבק, להביא משמעות להחזקת הכדור. הוא צדק", כתב סיד לואו, פרשן הכדורגל הספרדי של ה"גרדיאן". הוייה קבע: "אראגונס נראה כמו סב זועף ועברו מלא שערוריות, אבל יש לו הרבה ניסיון ואתה זקוק לכך כדי להתמודד עם האגואים וסוגי האישיות השונים".

הרומן שלו עם נבחרת בולגריה הסתיים במהירות הבזק. חריסטו סטוי'צ'קוב

"דל בוסקה זכה במספיק דברים כדי להצליח", אמר אראגונס על יורשו, וצדק. מחליפו בתפקיד הביא את ספרד עד לגביע העולם כעבור שנתיים, עם כדורגל הרבה פחות מלהיב. כל זאת, למרות הפסד סנסציוני במשחק הראשון. בזמן שביליץ' נותר דמות אנרגטית על הקווים, דל בוסקה שמר על שלווה גם בדקות שבין שער הניצחון של אנדרס אינייסטה בגמר לשריקת הסיום. "שחקנים צריכים לראות במאמנם דמות רגועה, לא משנה כמה מתוחים יכולים להיות רגעים מסוימים", אמר.

"האם מנהל בחברה גדולה היה מציב מישהו ללא ניסיון בתפקיד מפתח?", תהה פעם הוייה והשיב: "לא, הוא לא, אבל עושים את זה בכדורגל". דוגמאות לכך פזורות לאורך ההיסטוריה, פה ושם אפילו בהצלחה. עוד לפני בקנבאואר, הוביל מריו זגאלו את ברזיל לזכייה המרהיבה במונדיאל 70'. מיק מקארת'י מונה למאמן אירלנד בגיל 36. נדרשו לו שש שנים עד שהצעיד אותה להופעה מרשימה בגביע העולם. "זה היה גיל צעיר באופן מגוחך לתפקיד", מודה מקארת'י, "אבל חשבתי שאולי לא אקבל את ההזדמנות שוב. כמובן שעכשיו יהיו לי כלים טובים יותר".

כשאפילו מאמן בינלאומי לשעבר מודה בכך, אין אלא לתהות מה עבר בראשי בכירי ההתאחדויות שבזה אחר זה הטילו על מאמנים מתחילים עול של מיליוני חובבי כדורגל בארצם. בין אם זיהו מודל מסוים שרצו לחקות או הוקסמו מאבק כוכבים של שחקן גדול שפרש, בין אם טעו בעצם הרעיון או סתם בחרו באדם הלא נכון, התברר להם כי קצת או הרבה שיער לבן זה לא דבר רע בכלל. פניית הפרסה שעשו באירופה בשנים האחרונות חדה לא פחות. בשבועות הקרובים, תנו כבוד למאמנים הוותיקים. הם יודעים מה הם עושים. אם להיות נאמנים להיסטוריה - שלהם, של הכדורגל - סביר להניח שאחד מהם גם יניף גביע.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ