מה בכל זאת הופך את יורו 2012 למעניין?

למרות הרמה הירודה, יש ממה ליהנות. היורו הזה מספק לנו הרבה שערים, הלך רוח רומנטי ודרמות עטופות היטב על ידי הטלוויזיה

חיים ברעם
חיים ברעם
"כל העיר"
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיים ברעם
חיים ברעם
"כל העיר"

כמה מחסידי הכדורגל האירופי, מהזן הטקטי, מחו באוזניי על הטור בשבוע שעבר, שלא התפעם במיוחד מהטורניר באוקראינה ובפולין, והעלה על נס דווקא את המשחק "הידידותי" מרומם הנפש בין ארגנטינה וברזיל, שהניב שבעה שערים והופעה גדולה מהחיים של ליונל מסי.

בישראל קיים חוסר סובלנות כלפי דעות המתפרשות כחריגות, ולעתים מפעפעת שנאה אמיתית כלפי מי שמסרב לקבל את התכתיבים של הקונצנזוס בנושאים שנויים במחלוקת. גם העובדה שהבעתי את האמונה שהיורו עוד ישתפר לא הצילה אותי מזעמם של כמה קונפורמיסטים. כמו כותבים רבים, גם אני נתקלתי בביקורת שוצפת במיוחד מצד אנשים שלא טרחו כלל לקרוא את הטקסט עצמו. הדעות הקדומות, התסכול והזעם פורצים מעמקי תודעתם כמו לבה של הר געש פעיל.

למען האמת, אין לי שום נוסטלגיה לעבר בנושא הזה. לפני 20 שנה היה הרבה יותר גרוע, ואת הקיבעונות בדעת הקהל שלנו על כדורגל טקטי ולעתים ממש משעמם היה קשה לשנות. פרשנים כמו מרדכי שפיגלר התלהבו ממאמנים חונקי כדורגל, בעיקר מאיטליה, וכל ביקורת הצטיירה בעיניהם ככפירה בעיקר. מאז נושבות בתקשורת הישראלית רוחות חדשות. בצד הנטייה לכתיבה קצת צהובה ורכילותית המשתרבבת גם למאמרים המקצועיים צמחה אסכולה ביקורתית, שאיננה חוששת לחשוף לעתים את המלך בעירום. אבל גם האסכולה הזו מושפעת לא רק מהלכי הרוח ברחוב הספורטיבי שלנו, אלא גם מהאתוס הישראלי הכללי.

אוזיל (משמאל) וגומז. שניים מהאחראים לכך שהיורו הזה לא משעמםצילום: אי–פי

בקרו באזור המיוחד של "ספורט הארץ" לכבוד יורו 2012

עדיין מתפעלים כאן מהצלחות מקריות, גם אם הן פוגעות בהנאתם של מיליוני צופים מהכדורגל. ביורו 2012 כתבו ודיברו בזכותם של היוונים. אפשר לפרגן להם על "השמחה שהביאו לבני עמם" בתקופה של משבר כלכלי מאיים, אבל גם על זה יש סימני שאלה. ייתכן שהחגיגה פוגעת ביכולתם של היוונים לטפל בשורשי המשבר, ומהווה בעצם הסחת דעת קולקטיבית שכבר הרומאים בעת העתיקה הבינו את יעילותה.

אבל ביורו למדנו בהחלט ליהנות מאוד, אפילו ממשחקים בעלי רמה ירודה, בשל אפקט הדרמה. המשחק בין אנגליה לשוודיה (2:3 לאנגלים למי ששכח) נכנס לא רק להיסטוריה, אלא גם לפולקלור של הכדורגל, ובצדק. אהבתי מאוד את הלך הרוח הרומנטי שהוא יצר. האם יש טעם לחזור ולומר, שהרמה הטכנית הזכירה משחק ליגה בין בולטון לבלקבורן? זה אולי נכון, אבל לא משנה לאף אחד. היו שם חמישה שערים, מהפכים, מצבים מרתקים ליד שני השערים וגם לפחות 20 דקות נטו של כדורגל לא רע. המנג'ר האנגלי רוי הודג'סון נחשב כאן (וגם באנגליה) לאיש קצת אפור כיוון שהוא איננו גס רוח ומוחצן כמו מאמנים אחרים. אבל הוא הצליח לגרום לשחקניו לשחק כמו בליגה וניצל יפה את היתרונות היחסיים בזמן הנכון.

אחרי הדרמות הגדולות, אין טעם לפסול את הטורניר מטעמים של אנינות ושאיפה לשלמות. העטיפה הטלוויזיונית הנאה, ההפתעות, החגיגות הגדולות לצד הלבבות השבורים; מדובר כאן בהצגה, בבידור אדיר ולא במלחמת עולם.

ג'רארד (מימין) ואיברהימוביץ'. אנגליה ושוודיה סיפקו משחק מרתק עם חמישה שערים ושני מהפכיםצילום: אי–פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ