מפולין ואוקראינה באהבה

אחרי הנבואות האפוקליפטיות, מתברר שאין כל בעיה עם מארחות היורו. הספקות, אם כבר, רק המריצו אותן להגביר את החווייה

שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו

1. ובכן, הפולנים לא מרוצים. גם הפולניות. ואני נשבע שזאת לא התחלה של בדיחה. אם כבר, זאת מציאות עגומה, ובעיקר כזו שאינה פגם גנטי מולד אלא מעשה ימי אדם ומקלדות. בחקר התקשורת יש אסכולה שנקראת הבניית המציאות, לפיה תקשורת ההמונים מעוותת עבור הצרכן את תפישת המציאות. בהתאם למציאות הסימבולית, זו שנשקפת מאמצעי התקשורת, עלול האדם לקבוע את המשך התנהלותו גם אם אותה מציאות רחוקה מלהיות זו האובייקטיבית. אם תוסיפו לתיאוריה גם את עניין הקרבה והריחוק הגיאוגרפי והתרבותי של הצרכן ממושאי הכתיבה, תוכלו להבין עד נקלה מדוע הפולנים הם המאוכזבים התורנים. קדמו להם, אגב, הדרום אפריקאים.

לפיפ"א ולאופ"א יש שיטה בדוקה. מיד אחרי שיודיעו על בחירת המדינה או המדינות שיארחו את גביע העולם והיורו, יחלו גורמים עלומים, שייקראו לצורך העניין "בכירים בפיפ"א/אופ"א", לפזר הערכות, לעתים אף נבואות אפוקליפטיות, בדבר הסיכוי שהמארחות יעמדו בלוח הזמנים או בתנאים הנדרשים. המידע הזה מועבר למערכות התקשורת, ראשי דסק עולם ימהרו להוסיף חששות משלהם, העורכים יחשבו שזה סיפור טוב והנה לכם צונאמי במקום בו ניתן בקושי לאתר אדווה קטנה.

ראיתי את הגל הזה מחריב עד היסוד את המונדיאל בדרום אפריקה. סיפורי הפשע, ניפוח התקיפה של שלושה עיתונאים ערב המונדיאל ועוד חדשות רעות, שמשויכות דרך קבע למדינות שאינן המערב ההגמוני, גרמו לכך שהאוהדים פשוט לא הגיעו. החגיגה הגדולה, הנאורות, השוויון והשותפות הסתיימו בערב בו נבחרה דרום אפריקה לראשונה בתולדות היבשת לארח מונדיאל. מישהו הריץ ספין ואנחנו בלענו אותו. כשהגענו לדרום אפריקה היו שני מודלים אפשריים: להמשיך באותו קו, כי כך האמנו או כך שוכנענו להאמין, או להתייצב ולומר קבל עם וקוראים – טעינו, הוטעינו, הוטעיתם. מעט מדי עיתונאים בחרו באפשרות השנייה, וצריך להודות שזה כבר היה מאוחר מדי. חוץ מזה, אם האישה והחברים קוראים, עדיף שיחשבו שלסקר מונדיאל, יורו או אולימפיאדה זה לא כזה כיף. מה אתם יודעים, אנחנו גיבורים בני חיל.

    החלק העצוב באמת הוא שהסיפור הזה חוזר על עצמו כעת, ביורו 2012. שוב הפחידו מפולין ומאוקראינה, שוב דיברו על אלימות, על אי עמידה בזמנים, על בחירה הזויה בשתי מארחות שאינן מדינות כדורגל, ידה, ידה, ידה. זאת לא לונדון, אין ספק. גם לא פאריס, רומא או ברלין. אז מה. שתי המארחות יצאו מגדרן כדי להוכיח שהשמועות על כישלונן היו מוקדמות. ספק אם אי פעם בהיסטוריה של שתי האומות הללו היתה נחמדות בכמויות כאלו, ספק אם הרימו אי פעם פרויקט כה מחייב ברמת דיוק כה תובענית, ספק אם הגדירו אירוע תרבותי אחר שאירחו כנקודת המפנה הגדולה שלהן.

    לעדכונים נוספים בקרו בדף הפייסבוק של "ספורט הארץ"

    שלושה ימים בפולין אינם קנה מידה כדי לומר משהו כללי על האומה המארחת, אבל הם טובים בהחלט כדי לחוות דעה על היורו וההתמודדות שלה עמו. כולם כאן, ובזה אין בכלל ספק, יוצאים מגדרם כדי לרצות אותך. לא מתביישים באנגלית המשובשת שלהם (ואולי זו דווקא שלי?) וטורחים להבטיח שתבין לאן עליך להגיע, מחייכים בכמויות שיחייבו תחקיר נוקב לשאלה מניין נולד להם אותו דימוי חמוץ, מציגים עיר מבריקה, תוססת ומאושרת. ומאוכזבת. פחות מכך שהנבחרת המקומית לא העפילה לרבע הגמר, ויותר מהסקפטיות לגביהם.

    קרדיט: רויטרס

    בערב יום רביעי בחרתי לצפות במשחק חצי הגמר בין ספרד לפורטוגל בפאן-זון במרכז ורשה. העדפתי אותו על פני מרכז התקשורת הממוזג והפונקציונלי לעייפה. בהתחשב בעובדה שלפולנים כבר אין עניין מקצועי בטורניר, האלפים שגדשו את הכיכר הם מחזה מרנין. פשוט כך. אלו אינם ימים פשוטים עבור אירופה, ועדיין יש מי שיודעים לעשות שמח. כן, כן, פולנים. זוגות צעירים שמתנשקים אל מול מסך ענק עליו רצים צ'אבי, רונאלדו ואחרים, הורים עם ילדים רכים שצובעים אלה את אלה בצבעי הנבחרת האהודה עליהם, אנשי עמל שזה עתה סיימו את יום עבודתם ומעדיפים להצטרף לאורגיה של שמחה צרופה במקום לברוח לאיזו מקלחת טובה ולמיטה מפנקת, משכילים, הדיוטות, זקנים וצעירים. עבור חלק גדול מהם הכדורגל והמשחק באותו ערב הם רק תירוץ. אין להם עניין בו, אלא רק בצורך האנושי להיות יחד. כן, כן, אפשר לשכוח גם מאגדות על קרירות פולנית.

    2. ויש גם את הזווית הישראלית. זאת שנמצאת תמיד בגלל שאינך יכול לברוח מעצמך ומההוויה שלך, גם אם תרחיק עד יוהנסבורג או עד ורשה. בתחילת היורו, בימים בהם עדיין הייתי רחוק מהאירוע הנפלא הזה, ניסיתי כל הזמן לחשוב עד כמה רחוק הכדורגל שלנו מהאיכויות שנצפו על המסך. ובכן, גם ההגעה לכאן לא הפיחה תקוות גדולות. אנחנו רחוקים. מאוד, מאוד, מאוד. יש סיכוי שיורו של 24 נבחרות יאפשר לנו לקחת חלק בטורניר הגמר, אבל זה באמת לא בשבילנו ולא מגיע לנו.

    יורו 2012 - סיקור מיוחד ב"ספורט הארץ"

    כל אחת מהמדינות שהגיעו ליורו הנוכחי היא מעצמת ספורט ביחס לישראל. לא רק ברמת ההישגים, אלא בעיקר בתפישה וביחס שלה לספורט. יש כאן תרבות ארוכת שנים, עמוקה, מונחלת בכל אחד כמעט, חלק מהגנום. אף אחד לא נולד איתה, אלא מישהו חשב שהיא נחוצה לאומה ודאג לקדמה. זה מה שמסביר את מספר הספורטאים ביחס לאוכלוסיה, זה מה שמסביר התגייסות לאומית למען אירוח יורו, זה מה שמסביר מתקנים שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם.

    במדינה בה ממהרים ללעוג למי שמפנטז על הקמת איצטדיון לאומי חדש במקום חורבת רמת גן, במדינה בה מבטלים בקלילות את הזכות לארח את אליפות אירופה עד גיל 21 ב-2013, במדינה בה הגעה למשחקים משולה לעתים למסע סביב העולם בשמונים יום, במדינה בה ההתנשאות על האחר – דרום אפריקה (עבר), פולין ואוקראינה (הווה), רוסיה וקטאר (עתיד) - נעשתה טבעית כל כך, אין פלא שהמכבייה היא עדיין אירוע הספורט הגדול ביותר בו נוכל להתהדר. ברכות, הבדיחה על חשבוננו.

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ