אוהד צוקרמן
אוהד צוקרמן

מיומנו של אוהד. אז מה עושים אוהדי הקבוצות בתקופת היורו? ממתינים לסוף הקיץ, כמובן. סופרים את הימים לתחילת האימונים ומשחקי האימון, לפנים החדשות שיצטלמו עם המדים שיצאו זה עתה מהדפסה, לעסקאות העשויות להיחתם. בשלב זה אין אוהד שאינו אופטימי לקראת העונה הקרובה, ואין זה משנה עד כמה היתה גרועה קודמתה, או אלו שלפניה. במקרה של הקבוצה שלי, ארסנל, הן היו גרועות מאוד.

לגבי היורו הנוכחי, כקודמיו, התקווה היתה - עם כל הכבוד – ששחקני ארסנל יארזו מוקדם ככל האפשר, יזכו לקצת מנוחה, יבלו עם משפחותיהם ובעיקר ישמרו על הרגליים. מאז בואו של ארסן ונגר ב-1996 וריבוי השחקנים הבינלאומיים שהגיעו בעקבותיו, כל העונות שאחרי טורניר גדול היו קשות מאוד. השחקנים החלו לתפקד, אם בכלל, רק בסביבות ינואר.

קחו את רובין ואן פרסי, למשל. הכוכב הגדול שלנו רק סיים עונת שיא מבחינתו, בה בעיקר הצליח לא להיפצע. במקום מנוחה ומרגוע עם המון גבינות שמנות באיזה כפר הולנדי שומם, מה הוא צריך את הטראומה הזו של נבחרת הולנד? למה הוא צריך לבלות על המגרש ומחוצה לו עם תופעות כמו קלאס יאן הונטלאר הילדותי או עם אריאן רובן המרוכז כל כולו בעצמו, בכישלונותיו ובתרגיל המעצבן של חדירה מהאגף למרכז ובעיטה ליציע? משחקן מרכזי אצלנו, שהכל עובר דרכו ועל פיו יישק דבר, הפכו את ואן פרסי לסטטיסט בעל כורחו, כזה שבמקרה מקבל כדור פעם במחצית, וגם זה כריבאונד מההגנה. אחר כך עוד מעזים לבוא אליו בטענות שהוא משקיע יותר בארסנל מאשר בנבחרת.

ואן פרסי במדי ארסנל. מה הוא צריך את זה?צילום: אי–פי

או הכוכב השני של ארסנל באליפות, תיאו וולקוט. הוא רגיל ללהטט באגף, למסור ולכבוש, אך באנגליה המשמימה עלה רק כמחליף שאמור להציל את המולדת, ובמשך 60 דקות מול איטליה לא קיבל ולו מסירה אחת לרפואה. איך בדיוק יוסיף הדבר לביטחונו העצמי כשחקן צעיר אשר עדיין מתפתח?

לראשונה אחרי הרבה שנים, סגר ונגר עם שחקן, לוקאס פודולסקי, כבר בתחילת הקיץ. בהנחה שגרמניה נבחרתו תשתתף בגמר היורו, אחריו ייצא השחקן לחופשה של כשלושה שבועות, כנהוג אצל ונגר, צפוי השחקן להצטרף לחבריו החדשים לקראת סוף יולי, קצת פחות מחודש אחרי תחילת האימונים. עד שימצא בית נעים בצפון לונדון, יבין כיצד עובד הכביש בו המכוניות נוסעות משמאל, יידע לזהות את החברים בין שלל התסרוקות המעוצבות, יחזיר לעצמו את כושר המשחק ובעיקר יבין מה המאמן רוצה ממנו, חג המולד כבר יחלוף ואיתה עוד עונה.

תיאו וולקוט. גם במקרה שלו, מה הוא צריך את זה?צילום: רויטרס

בואו לדבר על הוויכוח העתיק - הנבחרת או הקבוצה - בעמוד הפייסבוק שלנו

כפי שכבר ציינתי, הריטואל הזה חוזר על עצמו כל שנתיים. ההבדלים בתפקודה ובהישגיה של ארסנל משתנים ממש כתופעת הסירוגיות בעצי ההדר, הנותנים בשנה אחת פרי למכביר ואילו בשנה שאחריה ניתן למצוא בהם עלים בלבד. הוכחות לכך לא קשה למצוא. מאז הגיע ונגר, זכתה ארסנל בשני דאבלים, ב-1998 וב-2002 ובאליפות היסטורית ללא הפסד ב-2004. מה משותף לשלוש עונות אלה? כולן הגיעו אחרי קיץ חופשי, של מנוחה והתארגנות, של גיבוש וסגל מלא כבר מתחילת יולי. מתי הגיעה ארסנל הכי רחוק באירופה? לגמר, בשנת 2006, אחרי עוד קיץ נינוח.

אוהד מפוכח המסתכל בראי ההיסטורי יתקשה למצוא סיבות לאופטימיות לקראת העונה הקרובה. מצד שני, אם תיקחו מאוהד את אותה תחושת צמרמורת של אמצע הקיץ, כשהכול עוד אפשרי והסיכויים שווים לכולם; אם תעמידו אותו מול המציאות המרה שמבחינתו זהה היא לכיתת יורים, כנראה שלא יהיה לו עוד מה לחפש כאוהד כדורגל. כדברי סר וויליאם וואלאס האגדי: "תוכלו לקחת את חיינו, אך לעולם לא תוכלו לקחת את החירות שלנו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ