יורו 2012

מקס והמהירות הכפולה

מי שלא הקליט משחק מהיורו וראה אותו בפי שתיים מהירות, פספס חוויה מרעננת. פתאום מגלים דברים חדשים, וכך גם נולדים כוכבים

אורי תובל - צרובה
אורי תובל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי תובל - צרובה
אורי תובל

לטקסט הבא יש מטרה אחת: שתקליטו בממיר החכם שלכם משחק מיורו 2012 (נשאר לכם רק הגמר), ואחר כך תצפו בחלקים ממנו במהירות כפולה. x2. נכון מדהים? גם את המשך הטקסט הזה אפשר להריץ במהירות כפולה, או פי 30, או ללחוץ סטופ כבר עכשיו. אבל פעם אחת, רק פעם אחת, תנסו את הכדורגל המהיר. 

תיאוריה מעניינת טוענת שבכל פעם שטכנולוגיית שידור חדשה נכנסת לשימוש המוני, זמן קצר אחר כך נולדת אגדת ספורט – גיבור עולמי שנכנס לספרי ההיסטוריה. את המעמד הזה הוא השיג לא רק בגלל הכישרון שלו, אלא בגלל שהעולם ראה את הכישרון בדרך חדשה לגמרי. העיתוי הטכנולוגי הופך את האתלט המעולה ליחיד סגולה. כי כזה – פשוט עוד לא ראינו!

לא חסרות דוגמאות לכך. בשנות השישים, ההילוך החוזר המציא מחדש את הפוטבול האמריקאי; לא בטוח שלארי בירד ומג'יק ג'ונסון היו הופכים לכאלה אגדות ענק, אם אמריקה היתה ממשיכה לראות אותם בשחור-לבן. אבל הם היו כבר כוכבי העל הראשונים של עידן הטלוויזיה הצבעונית; מראדונה צירף את עצמו לרשימה שכללה עד אז רק את פלה, בגביע העולם במקסיקו 1986 – האירוע העולמי הראשון שכל העולם ראה בצבע; ומייקל ג'ורדן לא היה הופך לאלוהים בלי שידורי הלוויין הרב-ערוציים שהתבססו בשנות התשעים והביאו אותו לעשרות מיליוני בתים בעולם בזמן אמת. 

רובן אחרי ההפסד לגרמניה. עכשיו אפשר לראות את מבנה הגוף שלו בבירור צילום: אי–פי

גם היורו הנוכחי זכה לכותרת דומה: זה היורו של ה-HD. זה האירוע הגלובלי הראשון, שבולע את הטכנולוגיה הזאת כשהיא כבר בשלה, כשהצופה הביתי הממוצע לא מסתפק בפחות ממיליון פיקסלים בכל רגע. ומי יהיה הכוכב של ה-HD? אולי זה כבר ליאו מסי
אבל ה-HD לא בא לבד, אלא עם ממיר שיודע גם להקליט. אז הקלטתי את הולנד - גרמניה ויצאתי מהבית. ברור שכשחזרתי כבר ידעתי מה התוצאה, אז רק התיישבתי לאתר היילייטס. לחצתי x2 כדי להריץ את העסק – וגיליתי עולם חדש ומופלא. לא הצלחתי להפסיק. מבחינתי זה לא היורו של ה-HD – זה היורו של מקס והמהירות הכפולה. 

אז מה רואים במהירות כפולה? נתחיל ממה שלא רואים: לא רואים את האומנות של הכדורגלן היחיד. לא רואים את הטיית הגוף הקטנה שמשחררת אותו מהמגן, לא את הפאלש בחיצון, לא את התיקול בשרוך הנעל – בדיוק הדברים שבהם אנחנו מרוכזים בצפייה רגילה. אנחנו רגילים להתבונן בשחקן עם הכדור, ולהתעלם מהשדה. ככה זה גם בשכונה ובפלייסטיישן. 

במהירות כפולה קורה דבר מדהים: השחקן היחיד נעלם, ובמקומו עולה הקבוצה. המערכים ופריסות השחקנים מתנועעים כמו ענן צבעוני ומתואם לרוחב המסך הרחב. פתאום האקשן הוא תנועות העומק והרוחב המתוזמנות של שחקנים יחידים ושל מערכים שלמים, ההתייצבות המדויקת של שורות ההגנה והקישור (או הבלגן שלהן), הדאבל-פסים במשולשים קטנים ובמשולשים גדולים, מניפות נפתחות ונסגרות, סגירות אלכסוניות מתיישרות להן, חלוצים יורדים עד לחצי (או שלא), הכדור מקיף את רחבת היריב בעשר מסירות מעגליות או בזיגזג פנימה-החוצה, לפי החורים של היריבה. ההמתנות הקטנות בין הפעולות נמחקות, והמבנה מגיח.

עוזי דן כתב במונדיאל 2010, כמה המערכים בולטים ממרומי האצטדיון. המונינו הצופים בטלוויזיה, לא רואים את זה. אנחנו מקבלים מבט חלקי מאוד של המגרש. אבל במהירות כפולה ובמסך רחב, הסיפור הוא הזרימה, וחוכמת המשחק של השחקנים. קל לזהות שחקנים שחוזרים לעמדה שלהם, כאלה שמחמיצים אותה, שחקנים שמתרכזים באזור מסוים כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, אפילו המסירות אחורה מקבלות היגיון, ופתאום מגלים את התנועה החכמה שנגמרה במסירה ארוכה. 

ומה עוד רואים? שההילוכים הסופר-אקסטרה-סלואו אטיים הרבה יותר מדי, שההמתנות לפני בעיטה חופשית הן נצח שנמשך שבוע, את מבנה הגוף של אריאן רובן, שכששחקן של קבוצה שמובילה יורד לספסל, עדיין יש לו זמן, שיש הרבה רגעים מתים במשחק, ש-45 דקות זה בול מתאים לכדורגל.

ושלא ברור אם כדורגל עדיין מתאים להפרעת הקשב שהיא התרבות שלנו. בצפייה רגילה, אני בעצם כבר לא עוקב אחרי המשחק, רק משאיר את האוזן שתקלוט אם יורם ארבל מתלהב. בינתיים אני מצ'וטט, מסתמס, קורא. אבל במהירות כפולה, קולו של השדר נעלם והמשחק יותר מרוכז, גם אני יותר מרוכז, הריכוז עולה עם הספיד. מאוד המאה ה-21.

לא בטוח שהמהירות הכפולה מענגת בכל רמות הכדורגל, בלי שמות. אבל ביורו, המג'יק-יורו-מקס חושף את היופי ההנדסי, המרחבי, המתמטי של הכדורגל. המשחק נראה כמו הרצה של "משחק החיים", אלגוריתם מתמטי מרתק ופשוט, שכדאי לחפש הדגמה שלו ברשת. 

האם הוא יהיה הכוכב של ה-HD? ליאו מסיצילום: אי–פי

אבל מיהו הכוכב שהטכנולוגיה הזאת תוליד? זה כבר לא שחקן יחיד. במהירות כפולה אין אגו – יש קבוצה. הכוכב הוא לא מי שמקפיץ את הכדור, אלא המבנה ההרמוני שמזיז אותו הכי יפה.

ומכיוון ש"רוחניות והרמוניה" מניעות לא פעם דווקא את האינדיווידואליזם הקפיטליסטי, אולי אין פלא שהמג'יק-יורו-מקס, הפציע בחיי בדיוק בקיץ שבין ברצלונה של פפ לספרד של דל-בוסקה. שתי קבוצות של הנדסת כדורגל זורמת, שלוקחות הרמוניה אנושית והופכות אותה לתיאבון אכזרי לניצחונות. מג'יק יורו מקס טיקי-טאקה דאבל-ספיד. נסו ותהנו. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ