שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו
שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו

1. איטליה היא הרבה יותר מאשר אנדראה פירלו. הדבר הוכח, וראוי לתת לאזורי קרדיט על כך. יש את באלוטלי, קסאנו, דה רוסי, מונטוליבו וקייליני. לכל אחד מהם יש יורו מצוין, ומניות בכורה בכך שאיטליה מגיעה לגמר ואפילו מדברים עליה כאן כפייבוריטית מול ספרד. עד כדי כך התרשמו כולם מהתצוגה המשכנעת נגד גרמניה.

איטליה ביטלה את הנבחרת של יוגי לב, ואפילו בקלות יחסית. עם כל הכבוד למיני קאמבק הגרמני בדקות הסיום, התוצאה הריאלית היתה צריכה להיות 2-4 לאיטלקים. למעט חמש דקות בפתיחה, המשחק התאפיין בעליונות איטלקית ברורה, הודות להגנת ברזל, קישור אינטליגנטי והתקפה קטלנית. קשה לקבוע אם זאת איטליה האמיתית (ואולי היא יכולה ליותר מזה) או שמדובר ביום נדיר, ששילב משחק שיא איטלקי וקריסה גרמנית. התשובה לשאלה הזאת, אגב, צריכה לסקרן באותה מידה את איטליה ואת ספרד.

דבר אחד ברור, פירלו הוא הגורם המשמעותי ביותר באיטליה. זה שינוי תפישתי משמעותי, מאחר שעד עכשיו היו שטענו כי פירלו הוא איטליה. עתה כבר מבינים שיש בנבחרת הזאת עוד המון גורמים שחייבים להילקח בחשבון.

פירלו (מימין). איטליה היא כבר לא רק הכוכב שלהצילום: אי–פי

היום הגמר! בואו לבקר באזור המיוחד של "ספורט הארץ" לכבוד יורו 2012

בחצי הגמר ניסה פירלו 86 מסירות ומצא את הכתובת הנכונה ב-70 מקרים, 81% דיוק. הוא הקדים את חבריו לנבחרת בפער ניכר. לב ידע שפירלו משמעותי, אבל סרב לשמור עליו אישית. לעזאזל, הוא סרב אפילו להציב מישהו שישגיח או לפחות יקשה עליו. השאלה הגדולה היא אם וינסטה דל בוסקה יבחר בדרך דומה. לספרד יש שני שחקנים בקישור שיכולים למרר את חייו של פירלו, והיא כבר הוכיחה כי המטרה מקדשת את כל האמצעים מבחינתה. שחקני ספרד ומאמנה אינם מוטרדים מהשיח שמתנהל לגביהם. הבחירה שלהם פשוטה: הם בזים למוות יפה ומעדיפים לנצח מכוער. החבורה הספרדית רוצה להיזכר כנבחרת הראשונה שהשיגה שלושה תארים ברציפות - יורו 2008, מונדיאל 2010, יורו 2012 - ואז נראה מי יעז להתווכח עם ההיסטוריה על גדולתה של האגדה הספרדית.

השימוש שיעשה דל בוסקה בסרחיו בוסקטס או בצ'אבי אלונסו יהיה קריטי לשאלת היכולת של פירלו ושל איטליה כולה. פירלו נוהג לרדת עד לקו ה-16 של קבוצתו ולהתחיל משם במלאכת הבנייה. אם בוסקטס או אלונסו יתלוו אליו לאזורים הללו, זה יוכיח כי דל בוסקה בחר בשמירה אישית והוא מאמין כי זאת הדרך הבסיסית לשבש את המשחק האיטלקי ולאמלל את כל המערכים הקדמיים יותר. ההתנהלות הספרדית עד כה מלמדת שזאת אפשרות סבירה מאוד.

בוסקטס. השימוש שיעשה בו דל בוסקה קריטי לשאלת היכולת של איטליה כולהצילום: רויטרס

2. הגמר מפגיש את שתי ההגנות הטובות בטורניר. ספרד ספגה עד כה שער אחד בלבד (מאיטליה, במשחק הראשון), איטליה שלושה. הקביעה הזאת אינה מסתמכת דווקא על המספרים, אלא יותר על מה שרואים. ספרד ואיטליה מצטיינות במשחק לחץ חכם, שלא משאיר לבלמים יותר מדי עבודה. וגם כאשר יש כזאת, הצמדים ראמוס ופיקה בספרד, בונוצ'י וברצאגלי באיטליה, פועלים ללא דופי. העובדה שכל אחת מהנבחרות מתהדרת בשוער שעד לא מזמן היה הטוב בעולם (בופון) ובמי שהוא כרגע הטוב בעולם (קאסיאס), היא מרכיב נוסף בעוצמה מאחור.

שתי הנבחרות גם יודעות להניע כדור והדבר מהווה נדבך מרכזי בתפישת הכדורגל שלהן. בספרד, יש מי שאומרים, הדבר הפך למהות, איטליה עדיין לא שם. הכדורגל של ספרד מושתת על הנעת כדור, שלעתים נראית חסרת תוחלת. קרי, להניע לשם הנעה. זאת טעות של המבקרים. הספרדים מרווחים כך את המשחק, מתישים את היריבה, מתסכלים אותה ובעיקר מפצים על חסך בחלוץ משמעותי. אם היה להם את באלוטלי או את קסאנו, סביר שהדברים היו נראים אחרת. עובדה, כשטורס היה טורס וכשדויד וייה פשוט היה, ספרד נראתה אחרת. עכשיו, בהיעדר חלוץ אמיתי - אנא אל תסתכלו על הסגל, אלא שאלו את עצמכם עד כמה דל בוסקה מאמין בכלל בחלוצים שהביא - אין לספרד ברירה אלא להניע כדור עד שתימצא הפרצה במסירת אמן. יש לספרדים מספיק כאלה, ויש מספיק תנועה כדי
שמישהו יקבל ברגע הנכון את הכדור.

האתגר שספרד מציבה לאיטליה מהבחינה הזאת קשה עשרות מונים מזה שהציבו הגרמנים בחצי הגמר. ספרד הבקיעה שמונה שערים עד לגמר, וזה סביר לגמרי. אמנם ציפיתם למספר דו ספרתי, אולי תבעתם כזה, אבל כדאי להיכנס קצת לפרופורציה בעניין. לאיטלקים, שהפכו לפתע חביבי הקהל, יש רק שישה.

ועדיין, איטליה הנוכחית התקפית בהרבה מסגלים אחרים שידעו האזורי. לא בהכרח בכמות הכדורים שנעצרו ברשת של היריבות, אלא בעיקר בכיוון המשחק שלה. החבורה של פראנדלי מסתכלת קדימה, מכירה בכך שכדי לשמור את באלוטלי וקסאנו במשחק, חייבים לשכנע אותם שבאמת שואפים להגיע אליהם. ככל שאיטליה חושבת יותר התקפה, כך הצמד שלה בחוד משכנע יותר.

הנטייה של האיטלקים להיות התקפיים יותר, להיות אטרקטיבים מבחינת הצופה במגרש ובבית, היא חלק ממגמה שעובר הכדורגל האיטלקי בעשור האחרון. הסרייה A היא ליגה פורייה בהרבה ביחס לעשורים קודמים, והכדורגל המקומי מצא את שביל הזהב מבחינה מקצועית. שביל זהב כתבתי, מאחר שהדבר לא בא על חשבון היכולת ההגנתית, שנדמה כי היא חלק מהגנום האיטלקי. הנבחרת הנוכחית היא דוגמה מצוינת לשילוב אופטימלי בין השניים במונחים איטלקיים. אתם ודאי אינכם מופתעים כאשר מדברים בשבח ההגנה האיטלקית, אתם סתם המומים מכך שנעים לצפות בנבחרת הזאת משחקת. תנו את הקרדיט על כך לאספירציות ההתקפיות של פראנדלי, וליכולת הטקטית הגבוהה של שחקניו לעמוד באתגר.

פראנדלי. הקרדיט על השילוב האופטימאלי בין התקפה להגנה מגיע לוצילום: אי–פי

3. זה כנראה מסביר את העובדה שבימים האחרונים גוברת כאן התחושה שאיטליה
היא הפייבוריטית בגמר. לאו דווקא מבחינה מקצועית, אלא בזירה שנראתה בלתי אפשרית - הקהל.

איטליה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר עבור אימפריית כדורגל, היא האנדרדוג למין פתיחת הטורניר. ייתכן שלא זיהינו את העוצמה שחבויה בה כבר בשלב מוקדם יותר, ייתכן באותה מידה שמדובר בעוצמה שהתפתחה ממשחק למשחק. להבדיל מספרד, למשל, איטליה מגיעה לגמר במומנטום. ספרד נותרה יציבה, איטליה רק הולכת ומשביחה. באותה מידה שמעריכים כי תזכה ביורו, כך גם רוצים שתניף גביע. סיפור סינדרלה מושלם. ושוב, אני בהחלט יכול להבין אם יש כאלה במחנה האיטלקי שייעלבו מההקבלה. לא כל מי שמלבישים עליו את תפקיד דוד בהצגה מול גוליית רואה בכך מחמאה. יהיה מעניין לראות את האיטלקים מגיבים למעמד החדש שסידרו לעצמם.

4. אז מה יהיה? קודם כל תגייסו הרבה הרבה סבלנות. זה לא אמור להיות גמר מרהיב, אלא יותר כדורגל טקטי וזהיר. שער מהיר עשוי לתת תפנית חיובית להערכה הפסימית הזאת, אבל הוא לא יגרום לי לשנות את השורה התחתונה: כדורגל משחקים 90 דקות, או 120 ואז בעיטות הכרעה, ובסוף ספרד מנצחת.

הספרדים חוגגים ניצחון בפנדלים. התסריט יחזור על עצמו גם הערב?צילום: אי–פי
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ