שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו
שלומי ברזל
שליח "ספורט הארץ" ליורו

אני חוזר לרגע לשאלה הגדולה ההיא, בואכה זאת הנוכחית. האם ברצלונה היא הקבוצה הגדולה בכל הזמנים? האם נבחרת ספרד הנוכחית היא הגדולה בכל הזמנים? כן, ואולי. ועל הקשר בין שתי השאלות והתשובות אני מבקש לעמוד כאן.

הוא היה ברור לי עוד לפני הקונצרט אתמול, הוא חייב להיות ברור לכל. באופן הכי טבעי בעולם, זכייתה של ספרד בתואר שלישי ברציפות מחזקת עוד יותר את המצדדים בקביעה כי ברצלונה של פפ גווארדיולה, ואפילו נאמר ברצלונה בשנה שלפניו ובשנה שאחריו, היא הטובה אי פעם. מה הקשר, אתם שואלים? ובכן, נסו בבקשה למצוא עוד קבוצת כדורגל שההשפעה שלה על נבחרת ארצה היתה כה דרמטית.

הכדורגל הספרדי ידע קבוצות גדולות בעבר, הוא נהנה מקבוצות גדולות גם כיום, ובאשר לנבחרת אפשר לקבוע בבירור כי במשך עשורים העמידה ספרד סגלים מוכשרים ויומרניים. ועדיין, משהו תמיד היה חסר. בימים בהם שלטה ריאל מדריד ללא עוררין בכדורגל האירופי, עם רצף זכיות חסר תקדים באליפות המקומית ובגביע אירופה לאלופות, המשיכה הנבחרת הספרדית להתרסק בכל טורניר משמעותי, אליפות אירופה וגביע העולם. ספרד, למעשה, התהדרה בשתי ישויות: קבוצת הכדורגל של המדינה והנבחרת של המדינה. ולא היה ביניהן שום קשר. למזלה של ריאל, לדאבונה של הנבחרת.

צפו בפרשני "הארץ" מסכמים ובוחרים את נבחרת היורו ביורו-טיוב

החלטת מאמני הנבחרת הספרדית בשש ומשהו השנים האחרונות – אראגונס, ודל בוסקה ביתר שאת - לאמץ את תפישת הכדורגל של ברצלונה יצרה סינרגיה מושלמת בין הקבוצה לבין הנבחרת. עמודי התווך של הנבחרת, צ'אבי, אינייסטה, פויול ובוסקטס, הרגישו שהם ממשיכים באותה מתכונת מוכרת. שמחו להצטרף אליהם צ'אבי אלונסו, ראמוס, וייה, טורס, פאברגאס, אלבה, סילבה ואחרים. השחקן הספרדי, הרבה בזכות עבודה יסודית מגיל צעיר, וכנראה גם עם לא מעט כישרון מולד, מסוגל לייצר משחק מסירות שאין דומה לו. לפחות באירופה. וכך, במקום שבו אנו כל כך מורגלים לשמוע שחקני נבחרת בכחול-לבן וגם בצבעים אחרים מלינים על הפער בין מה שקורה בקבוצה לבין מה שקורה בנבחרת, ספרד השכילה לייצר הרמוניה בין שני העולמות הללו. המעבר הטראומטי הזה בין הקבוצה לנבחרת, והמשיכה האפשרית לשני קצוות שונים, נחסכו מהשחקן הספרדי ומהכדורגל הספרדי.

ליוורפול, למשל, היתה אימפריה אירופית, מנצ'סטר יונייטד כזאת כבר שנים. ועדיין, נבחרת אנגליה לא נהנתה מהפריחה שלהן, והזכייה במונדיאל 1966 קשורה יותר לביתיות וללא מעט שחקנים שהגיעו מקבוצות פאר אנגליות באותם ימים, כמו ווסטהאם ולידס. וגם זה הספיק בקושי לתואר אחד. יתרה מכך, בעוד הקבוצות האנגליות פורחות בשנים האחרונות מבחינה תקציבית ובכל הקשור להגעה לשלבים הגבוהים במפעלים האירופים ואף זכייה בהם, הדבר לא מסייע כלל לנבחרת. אולי להיפך.

איטליה נהנתה מתקופת השיא של מילאן, כמו גם מההצלחה של יובנטוס ואינטר, וגרפה לא מעט זכיות, אבל התקשתה לייצר רצף. כך גם במקרה הגרמני עם אימפריות דוגמת באיירן מינכן, מנשנגלאדבך והמבורג. ההבדל הזה מעצים עוד יותר את ההישג הספרדי ומאיר טוב יותר את הקשר הגורדי כמעט בין הקבוצה הקטאלנית לנבחרת. אגב, עושה רושם שיותר מאשר ברצלונה תלויה בנבחרת, הנבחרת תלויה בה.

שחקני ברצלונה בוסקטס (מימין), צ'אבי ואלבה. מרגישים בבית גם בנבחרתצילום: רויטרס

בין הכדורגל האנגלי, האיטלקי, הגרמני והצרפתי, למשל, לבין הכדורגל של הנבחרות מאותן מדינות מעולם לא היה הבדל. אי אפשר לומר את זה על נבחרת ספרד וברצלונה. הכדורגל שהמציאה ברצלונה בשנים האחרונות ייחודי רק לה. יש מי שמנסים לחקות אותו, יש מי שמתעקשים לשחק אחרת ולהצליח, ראה מקרה ריאל מדריד ומוריניו בעונה האחרונה. זאת היתה הדילמה שניצבה בפני אראגונס ב-2008 ובפני יורשו דל בוסקה. הבחירה שלהם היתה ברורה ורואים אותה בכל דקת משחק של "לה רוחה". הם החליטו להחיל את ברצלונה על נבחרת ספרד, והצליחו בענק. עד כדי שבראש רצה משוואה כמעט מתמטית: אם ברצלונה היא הקבוצה הטובה בכל הזמנים, וספרד משחקת כמו ברצלונה, אזי נבחרת ספרד היא הטובה בכל הזמנים. תחשבו על זה.

אנחנו מורגלים אצלנו ובמדינות אחרות לכך שהקבוצה הבכירה או הקבוצות הבכירות שולחות את מספר הנציגים הגדול ביותר לנבחרת. המודל הספרדי מציע אפשרות חדשה, ייתכן שטובה יותר וראויה לחיקוי, ייתכן שהיא ראויה להערצה ואינה ניתנת לחיקוי. למה להסתפק רק בזימון השחקנים הטובים ביותר כאשר אפשר לאמץ גם את השיטה הטובה ביותר של הקבוצה המובילה.

ואגב, מאחר שכבר שלחתי אתכם לחשוב קצת, אבקש להעלות עוד תהייה אחת: אם נבחרת ספרד זוכה בכל תואר אפשרי, ובצורה כל כך מרשימה, האם ברצלונה יכולה לעשות את אותו הדבר בלי אחד בשם ליאו מסי?



דל בוסקה. נותן אמון בוותיקיםצילום: רויטרס
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ