בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המירוץ לצמרת של סינטאיהו סלליך

ילדות בבקתת עץ, התבגרות בארץ חדשה, פרישה מוקדמת ופריצה מטאורית בהפועל עכו. מכבי חיפה? "מי אמר שארצה לחזור לשם"

4תגובות

את קריירת הכדורגל שלו, תתפתח כיצד שתתפתח, חייב סינטאיהו סלליך למאמן אלמוני משכונת רמת אליהו בראשל"צ, העונה לשם יוסף טוביאק. עד אותו רגע בו הכירו השניים, התרוצץ הילד במגרשי הקט-רגל בשכונה. סלליך היה אז בן 13, גיל בו מרבית הילדים השואפים להשתלב במקצוע כבר חורכים מגרשים מזה שנים רבות.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

טוביאק פגש בו לראשונה ממש במקרה. המאמן היה בדרכו חזרה מעוד יום במגרש, עד שקלט להטוטן ממוצא אתיופי. "בוא להתאמן אצלנו מחר", הציע טוביאק לילד סינטאיהו (שפירוש שמו מאמהרית, על פי סלליך, הוא "כמה ראיתי, או כמה עברתי"), "אתה מוכשר מאוד, חבל שתתבזבז". סלליך המבויש לא ידע כיצד להגיב, והיה לו ברור כי הוריו לא יראו זאת בעין יפה. "הלכתי אליהם הביתה", סיפר אתמול טוביאק, "והם סרבו בתוקף שהוא יצטרף לקבוצת כדורגל".

ניר קידר

טוביאק לא ויתר, גייס מתורגמן וזימן את הילד למתנ"ס המקומי. לסלליך הצטרפו אמו ממיטה ואביו לקו. "היתה תחושה שהם חששו כאילו אני חוטף להם אותו", נזכר טוביאק, "זה לא היה קל, אבל בסוף הם התרצו". היום, שבע שנים אחרי אותו יום, משתפשף סלליך בהפועל עכו, אליה עבר בקיץ בהשאלה ממכבי חיפה.

הדרך לקריירה מקצוענית היתה רוויה בקשיים ובמכשולים, אבל הכל מאחוריו. גם התנגדות ההורים. "הם לא מגיעים למשחקים", מספר סלליך, "אבל הם בהחלט שמחים בשבילי. בדיעבד, הם יודעים שזו היתה ההחלטה הכי טובה. ההורים שלי רצו שאלמד, אלך לאוניברסיטה וארכוש מקצוע רציני. הם קצת פרימיטיבים, ולא הבינו שכדורגלן זה מקצוע נחשק".

עלייה לגן עדן

הוא נולד בכפר האתיופי הנידח קווארה, ועבר עוד לפני גיל שנתיים לעיר גונדר. לישראל עלה יחד עם הוריו וששת אחיו כשהיה בגיל שמונה, אך סלליך זוכר היטב את שנות ילדותו באתיופיה. "גרנו בבקתת עץ באזור בו לא היה חשמל בחלק מהבתים", הוא נזכר ולובש חיוך נבוך, "כדורגל הייתי משחק על כורכר עם כדורים שהכנו מסמרטוטים ושקיות ניילון. החיים שם לא היו פשוטים. בשנים מסוימות היו יריות וקרבות בין שבטים מקומיים, רדפו שם את היהודים, אבי ישב בכלא מספר חודשים. ההורים שלי לא נתנו לי ללכת לבתים של ילדים לא יהודים, כי חששו שהאוכל שם לא כשר".

עבדאללה שמא

העלייה לישראל היתה משאת נפש עבור משפחת סלליך. במשך למעלה משש שנים נאבקו הוריו כדי לקבל את האישור המיוחל ממדינת ישראל. "זה היה הליך ביורוקרטי ארוך ומסובך", מספר סלליך, "עברנו מהכפר לגונדר רק כי זה היה חלק מההליך להשגת האישור. לא היה לאף אחד ספק שאנחנו יהודים, כי היו לי כבר קרובי משפחה בארץ, אבל זה נמשך שנים עד שהעלו אותנו ארצה".

יום הבשורה חקוק היטב בזיכרונו של סלליך, למרות שהיה אז ילד. "זה יום שלא אשכח לעולם", הוא מספר, "באותו ערב היתה מסיבת פרידה בשכונה, התרגשות עצומה. זו הגשמת חלום של כל יהודיי אתיופיה. ישראל היתה עבורנו כמו גן עדן, מדינה מתקדמת ומפותחת. השם ירושלים העביר צמרמורת בכולם. קשה בכלל להבין מה הרגשנו, זה באמת חלומי. נחתנו ופתאום ראינו בניינים, כבישים, רכבים. גן עדן".

משרד הקליטה שלח את המשפחה למבשרת ציון, ובחלוף שנתיים החליטו ההורים לעבור לרמת אליהו, בה קיימת קהילה אתיופית גדולה. "פגשתי פה במקרה חברים ומשפחות שהיו אתנו באתיופיה", מספר סלליך. הכדורגל עדיין לא דיבר אליו, למרות שאהב את המשחק. "גדלתי בבית דתי מאוד", הוא מסביר, "שומרים שבת בצורה אדוקה. קריירת כדורגל כלל לא היתה על הפרק, רק לימודים. שיחקתי רק בשכונה עם חברים".

כשקיבל את הפנייה המפתיעה ממאמנו הראשון, טוביאק, גילה סלליך גם צדדים לא נעימים בהתאקלמותו כעולה. פתאום חש את מבטיהם החשדניים של חבריו לקבוצה והתוודע גם להתנגדות ההורים. "הם לא התלהבו בהתחלה שיש ילד אתיופי בקבוצה, אבל זה לא עניין אותי", אמר טוביאק. המסר הזה הועבר גם לילד. "לא התייחסתי לזה יותר מדי", מספר סלליך, "הם לא ידעו שאני שחקן טוב ומוכשר. אותי עניין רק שהמאמן רצה אותי, כל השאר לא הטריד אותי". כשהחל לשחק, נשכחו כל קולות הרקע.

הילד קיבל אומץ

תכניותיו של סלליך נגדעו בחלוף כשנה, אחרי שהוריו הודיעו לו כי את שנת הלימודים הבאה הוא יעביר בפנימייה בצפון. "אצלנו לא מתווכחים עם מה שההורים אומרים", מספר סלליך, "הם יודעים מה טוב בשבילך. אצלנו אין כזה דבר מרד. עזבתי את כל ענייני הכדורגל ועברתי לפנימייה. מבחינתי, סיימתי עם הכדורגל. זה היה מאחוריי, לא חשבתי שאחזור לעסוק בזה יותר".

ניר קידר

במשך שנתיים אייש סלליך את ספסל הלימודים בפנימייה, השיג ציונים גבוהים, תעודות הצטיינות והמון שבחים מהמורים. הוריו חשו גאווה גדולה לנוכח מסלול החיים שבחרו לילד, שפגש שוב בכדורגל רק במסגרות לימודיות ובביקורי סוף השבוע בבית. "כל פעם שראיתי ילדים משחקים נקרעתי מבפנים", מספר סלליך, "רציתי לנעול נעליים ולעלות על הדשא. הכרתי את היכולות שלי וידעתי שאני יכול להצליח".

העקצוץ הזה והכמיהה לכדור הובילו לבסוף לתפנית. חתום עליו דורון ישראלי, שלימים יהפוך "לאבא ולאמא שלי", כהגדרת סלליך. השניים הכירו עוד מימי רמת אליהו. ישראלי, בעל תפקיד ניהולי בהפועל ראשון לציון, רצה את הנער אצלו. אחרי שקיבל אישור מסלליך, יזם שיחה עם ההורים, ששוב התנגדו. אלא שהפעם, סלליך לא נתן להוריו את זכות הווטו.

"אחרי שנתיים בפנימייה", הוא מספר, "דיגדג לי לחזור לשחק, בער לי מבפנים. הרגשתי שאם לא אחזור, אחמיץ משהו גדול. כולם אמרו שיש לי פוטנציאל, שאני מוכשר, מבוזבז, ולא רציתי לתת לזה לברוח לי. הודעתי לאמי שאני עוזב את הפנימייה, והיא קיבלה חום. הייתי תלמיד מצטיין, ילד זהב, והיא התחננה, אבל הצבתי עובדה".

סלליך הציב עובדה, אבל עדיין היה צריך את חתימת ההורים כדי לעבור לבית הספר בראשל"צ. "הלכתי לבד לעובדת סוציאלית", הוא מספר וחיוך שובב עולה בפיו, "אמרתי לה שאני רוצה לעבור לבית ספר אחר והיא מיד שאלה איפה ההורים שלי. סיפרתי שהם לא מוכנים לחתום. רק אחרי שהם הבינו כמה זה חשוב לי, הם התרצו. לא היתה להם ברירה".

ניר קידר

חודשים ספורים לאחר שחזר לכדורגל, נחשף שמו של סלליך למועדונים גדולים כמו מכבי תל אביב ומכבי חיפה. "הבטן אמרה לי ללכת לחיפה", הוא אומר, "עם מכבי תל אביב הכל כבר היה סגור, אבל הבטן אמרה אחרת". לפני כשנה וחצי, אחרי שקיבל חוזה לחמש שנים בחיפה, ערך סלליך הופעת בכורה בבוגרים אותה לא ישכח לעולם. המאמן אלישע לוי זרק אותו למשחק אובדן האליפות מול בני יהודה. "זה היה היום הכי שמח והכי עצוב שלי", מספר סלליך, "הגשמתי חלום פרטי, אבל איבדנו אליפות. זו היתה טראומה חיובית".

מי רוצה לחזור?

בקיץ האחרון הבין סלליך כי אם ברצונו לשחק, אין לו מה לחפש בחיפה. "הם הקדימו אותי ביום אחד", הוא נזכר, "התכוונתי לבקש לעזוב כי ידעתי שלא אזכה לדקות משחק ולא רציתי להעביר עונה שלמה ביציע. יכול להיות שהייתי מצליח להשתלב בגלל המצב של הקבוצה היום, אבל אם הם היו רצים טוב בליגה לא היה לי סיכוי לשחק".

בחיפה המקרטעת של העונה אולי כבר מתחרטים. "חבל שאתה לא בחיפה", זרקו אתמול לסלליך כדורגלנים צעירים שהתרוצצו במגרשי הדשא הסמוכים לשכונת מגוריו, "תראה איך הם נראים". המנכ"ל איתמר צ'יזיק והמאמן אלישע לוי המליצו לו בחום על עכו, אך סלליך ביקש זמן. קרית שמונה הביעה רצון, אך התנתה זאת בהשאלה לשנתיים, אפשרות שלא היתה מקובלת על חיפה. גם בני יהודה היתה על הקו, כמו גם הפועל ראשון לציון, במה שיכול היה להיחשב כסגירת מעגל.

"אני יודע ששחקנים לא מתלהבים להגיע לעכו, כי זו קבוצה קטנה", ניסה המאמן אלי כהן לשכנע את השחקן, "אבל אני מבטיח לך שפה תקבל הרבה הזדמנויות, תהיה שחקן משמעותי ותוכל לצבור ניסיון". סלליך שוכנע. ראשי עכו הודיעו מיד כי יסייעו לו לאתר דירה באזור, אולם סלליך הבהיר כי אין לו כוונה לעזוב את בית הוריו ויצא למסע מתיש של נסיעות יומיומיות מראשון לציון לעכו ובחזרה. "לאלי כהן היה משקל מכריע בהחלטה להגיע לעכו", מגלה הקשר, "הוא מעניק לי את הביטחון ומבקש שאקח הרבה אחריות, שלא אפחד להוביל את הקבוצה".

בתשעה משחקים עד כה הספיק סלליך לרשום שלושה שערים ושני בישולים, וקיבע את מעמדו בהרכב. "מצפים ממני להרבה בעכו", הוא מתגאה, "כנראה כי הגעתי ממכבי חיפה. המטרה שלי היא לשדרג את המספרים, להיות יותר דומיננטי ומשמעותי במגרש ומעורב יותר בהתקפה. אם אצליח לעזור לקבוצה להתברג בתום העונה בפלייאוף העליון, זה ייחשב להישג עצום מבחינתי. חיפה אולי תרצה להחזיר אותי בינואר, אבל מי אמר שארצה?".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#