בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במקום הכי נמוך בתרבות הישראלית

ראשי הכדורגל הישראלי מתייחסים אל האוהדים כאל קהל נחות, "גוש" אחד, עדר, אסופת חיות. כך שאין להתפלא מזה שיכול כל אדם לקום ולהשליך רימון, לקלל או לצעוק "שואה"

17תגובות

צריך להניח שבהצגה מסוימת בקאמרי נזרק לפתע רימון גז, ושאנשים רצים לכל הכיוונים, מבוהלים, נעטפים בדש בגדיהם כדי לכסות פנים, עיניהם דומעות, מבקשות מקלט, אבות ובנים, סתם חברים, סתם אנשים, המון אנשים. וצריך להניח שישנו מוסד הקרוי "בית הדין של תיאטראות ישראל", כזה שעוסק בענייני סדר ומשמעת, ובראשו עומדים כל מיני "בדימוסים" מכובדים יותר ומכובדים פחות. וצריך להניח שהמקרה הזה מגיע לפתחם של ה"בדימוסים" ולא לפתחו של בית משפט השלום.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

וכעת צריך לשאול: האם מתקבל על הדעת שבית דין כזה יפסוק על עונש לפיו ההצגה הבאה תיערך ללא קהל? או לחילופין, שהיציע ממנו נזרק הרימון ייסגר לשתי ההצגות הקרובות? או שאולי בית הדין הנכבד יפסוק על עונש רדיוס, כלומר שההצגה הבאה תיערך באולם שמרוחק 60 קילומטר מהאולם הנוכחי?

ספי מגריזו

התשובה היא לא, ולכן יוצא שכלי הענישה שעומדים לרשות אנשי בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל מניחים מראש שקהל הכדורגל הוא אינו קהל תיאטרון. וההנחה הזאת מכילה בתוכה את התפישה לפיה קהל הכדורגל הוא קהל נחות, פחות ערך, וככזה הוא ראוי לענישה קולקטיבית. ענישה קולקטיבית מתייחסת להרבה אנשים כמו אל איש אחד, משום שהיא אינה מבחינה בין הפרטים.

למרות שבאיצטדיון בבאר שבע ישבו אלפי אנשים, לכל אחד משפחה משלו, אמא משלו, אבא משלו, אח משלו, שיער משלו, חולצה משלו, כרס משלו, עצב משלו, שמחה משלו, רגישות משלו - בית הדין המשמעתי של ההתאחדות מזהה את כולם כ"גוש" אחד, הומוגני, נטול מאפיינים אינדיבידואלים, ומטיל עליהם עונש זהה. למעשה, בית הדין חושב על אוהדי הכדורגל כעל עדר, כעל אסופת חיות. זוהי למעשה גזענות, רק שבניגוד לגזענות המוכרת, במקרה של הכדורגל הישראלי הגזענות היא שוויונית: היא מתייחסת לגזע אוהדי הכדורגל כולו, ללא הבדלי דת, מין וכו'.

לגזענות הזאת יש לכאורה הצדקות. אוהדי כדורגל אכן לא מתנהגים כמו קהל תיאטרון. למעשה, אחת הקלישאות הקלאסיות של אוהד הכדורגל שמנבל את פיו תוך כדי השלכת קליפות גרעינים על האוהד שתחתיו, היא "עזוב אותי באמא'שך, זה כדורגל, לא תיאטרון/אופרה/בלט" (לעתים הפונקציה של הקלישאה מתחלפת, למשל כדי להצדיק עבירה קשה של שחקן). מובן שהקלישאה אינה ריקה, היא מלאה כרימון - גז או עשן. רבים מאוהדי הכדורגל מתנהגים לא פעם כאילו היו זן מתקדם של קוף, במובן הזה שהם תופשים את חוויית הכדורגל כאפשרות להתפרקות, ולכן הם מחצינים את מאפייניהם החייתיים, המכוערים, נטולי העידון, גם על חשבון אנשים אחרים סביבם.

אלא שההצדקות האלה אינן לגיטימיות, משום שמדובר בהיפוך של סיבה ומסובב. למעשה, אוהד הכדורגל מתנהג כמו שמצופה ממנו להתנהג. הוא מביט סביבו - בכיסא השבור, ביציע המכוער, באיצטדיון המיושן, במחירי הארטיק והנקניקיה המטורפים, בעשרות אנשי המשטרה או הסדרנים, בעונשים הקולקטיביים, ביו"ר ההתאחדות הצעקני, באלימות של "יציע העיתונות" וכו', ומבלי דעת מתקבעת בתוכו לוגיקה: אם הכל פה בהמי, אם הכל פרימיטיבי, אם הכל אלים, אז כנראה שזה המקום בו אני אמור להיות בהמי/פרימיטיבי/אלים. ומאחר שיש בלוגיקה הזאת כוח רב, הוא מיד מוריד חולצה, דופק יריקה לנקודה בלתי מוגדרת באוויר ומתחיל לצעוק "שתהיה שואה למכבי".

ספי מגריזו

העובדה שדווקא בית הדין של ההתאחדות מכיל ענישה מהסוג הזה, ושדווקא דייניו הם שמממשים את הגזענות הזאת, מלמדת שהבעיה קשורה לאופן שבו הכדורגל תופש את עצמו. הסגירות של פיפ"א ואופ"א, שמעניקות כוח בלתי מוגבל להתאחדויות המקומיות ומתנגדות באופן נחרץ להתערבות חיצונית, מאפשרת לראשי ההתאחדות לשלוט במעין עולם פנימי, סגור ומסוגר, שמתנהל ללא בקרה חיצונית, ושמעמיד לעצמו חוקים ותקנות ייחודיים, שמנותקים מהרוח הליברלית והמתקדמת שנושבת מחוצה לו. המעגל הסגור הזה, שקרן שמש לא חודרת דרכו, הוא מתכון לריקבון. הוא מקור הגזענות והיחס האלים כלפי קבוצות גדולות של בני אדם.

הכדורגל - באמצעות סוכניו (התאחדות, שחקנים, תקשורת) - ממקם את עצמו במקום מאוד נמוך בהיררכיה התרבותית הישראלית. באופן הזה הוא מסמן גם לגורמים חיצוניים, כמו המשטרה, להתייחס אליו כאל ילד מוגבל. על הרקע הזה אפשר להבין גם את הדרישה הלא תיאמן של בית הדין המשמעתי מהנהלת הפועל תל אביב - להסגיר למשטרה 20 שמות של חשודים בקשקוש כתובת הנאצה בבלומפילד. זו דרישה אבסורדית שמאפיינת את העולם הסגור, הכמעט אוטיסטי, של הכדורגל הישראלי.

הרי הנהלת מועדון כדורגל אמורה לנהל מועדון כדורגל, ואילו משטרה - תפקידה לחקור. אם ברצונה של המשטרה לחקור את אנשי הנהלת הפועל תל אביב, שתחקור. אבל הדרישה להסגרת אוהדים לקוחה מתרבות של משטרים דכאניים ששגשגו במאות אחרות. ערבוב התפקידים הזה, שנעשה בחסות ההתאחדות, הוא ראייה גסה להימצאותה של אנומליה, של סטייה, מתחת לבסיס שעליו מונחים כל הדברים. ראייה לעובדה שהכדורגל הישראלי משוחק על שדה מופקר.

הליגה האדריאטית ואני | הבעיה היא בי

אני צופה במשחקי מכבי תל אביב בליגה האדריאטית. בכל אחד מהם, כולל מול לאשקו. הנה, אמרתי את זה. ובכן, אני מודע לכך שמדובר בסוג של פגיעה נפשית, אולי אובססיה שבאה לכסות על כך שלא התאכזרו אליי מספיק בילדותי, מי יודע.

ספי מגריזו

ובכל זאת, ניסיתי להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הטורדנית הזאת. להלן הממצאים: מכבי תל אביב בכדורסל היא הדימוי שמעיק עלי יותר מכל הדימויים האחרים בספורט הישראלי. היא נתפשת אצלי כגילום מושלם של הישראליות במירעה - הקפיטליסטית, החזירית, הלא שוויונית, האובר-פטריוטית (חוץ מדייויד בלאט). לכן, זה מובן שהעונג הגדול ביותר מופק אצלי כשמכבי תל אביב מפסידה. ואילו העונג האולטימטיבי מופק כשהיא מודחת ממפעל כלשהו.

לאור נתונים אלה, התמונה מתחילה להתבהר: אני צופה בכל ניצחון של מכבי תל אביב - זניח ככל שיהיה - כדי למלא את עצמי במנה מרבית של תסכול וייאוש, כדי שרגע ההפסד יהיה מענג ככל האפשר. אני ממלא את עצמי במשקה של ייסורים, טיפה אחרי טיפה, כדי שרגע התהפכות המיכל, רגע הכישלון, יהיה אקסטטי ככל האפשר. כן, זה תפקידה האמיתי של לאשקו בחיי. וכן, אני לרגע לא מכחיש שהדפיקות היא אצלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#