בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפגוש את קובי חסן לגמרי במקרה, ולהתאהב

קובי חסן, שריד לזן נכחד של מספרי 10 קלאסיים, הצליח לעורר את מדור הליגה הלאומית מתרדמתו. הערגה היתה כה חזקה עד שהובילה לזיכרונות מתוקים ממאיר אריאל. חסן, אגב, היה חלש ובישל את השוויון של אום אל פאחם ב-1-1 מול מכבי הרצליה

5תגובות

שנים רצופות של צפייה בכדורגל ישראלי, שכל יצר הרפתקנות מסוכל בו בבוז, שאין בו שום מקום להומור, שפוליטיקה היא הבונטון השולט בו, שהשחקנים ורסטיליים עד שעמום - פשוט הכניעו אותי. וכך, מבלי שהייתי מודע, ובדיוק כמו באותו שיר מופתי (איך קוראים לו, לעזאזל?) של המשורר והפילוסוף האגדי מאיר אריאל - ישבתי ביציע מתנמנם אחרי שכבר שכחתי אותה כליל, כשהיא פתאום הופיעה באותו רישול נונשלנטי, על גוף במידות הנכונות ושיער שאין לטעות בו. גופיה מספר 10 על שחקן שתואם את מידותיה. פה, בישראל.

קובי חסן משחק במכבי אום אל פאחם, ואני שוב מאוהב. רבע השעה הראשונה חולפת לה בניסיונות קדחתניים לחשוב על שחקן בשתי הליגות הראשונות שלנו שמשחק את ה"עשר", כזה שפעם היה בכל קבוצה ועדיף עם גופיה תואמת. היחיד היום שעונה להגדרה הוא דוד רביבו (פדרו גלבאן משחק עם הגופיה מספר 20 והוא יותר חלוץ שני), אבל הוא גרסה נטולת חוצפה וכריזמה מספקת כדי לאייש את התפקיד. הידיעה שחלק ממכריי יעלו את השמות ליאור רפאלוב ואלירן עטר מעלה בי תוגה, שהופכת לעצבות של ממש כשאני נזכר בעובדה שראובן עובד מובטל.

ואז בדקה ה-15 קובי חסן מוסר רע מאוד עם עין עקומה. אני מפסיק לחשוב ורק רוצה לרוץ לחבק אותו. עד המחצית מכבי הרצליה מרבה להחמיץ והקבוצה של חסן לא במשחק. למוד ניסיון, אני יודע שאצל המאמנים היחידים בישראל שכבר נתנו צ'אנס בשנים האחרונות לשחקנים דוגמת חסן, זו סיבה טובה להוציא את הפלא באזור הדקה ה-60. "זה לא היום שלו", או "הוא לא לקח עליו את המשחק", הם יסבירו, מתעלמים לחלוטין מהעובדה ששחקנים כמוהו לא צריכים יום או אחריות. הם צריכים רגעים ולהיות משוחררים מכל נטל. לכן, כשידין זריס מעלה את הרצליה ל-1-0 מוצדק בדקה ה-53 אני נושם לרווחה.

נמרוד גליקמן

כאילו כדי להדגיש את חסרונם בשאר המשחקים, עד לסיום קובי חסן והגופיה מספקים את כל הרפרטואר - שני עקבים, סחיטת צהוב, צ'יפ אחד, לקיחת כל הכדורים החופשיים וקלאסה בערימות. כפי שקורה אצל שחקנים כאלה לעתים - כל הפעולות לא מדויקות וחסרות תכלית, מה שעבורי לפחות, לא גורע במאום מעוצמת הרגש שהן מעוררות. כולם, כמובן, חוץ מהגבהה אחת מצוינת בדקה ה-86 שמשאירה את אבי איבגי לתהות אם לצאת או לא ואת אשרף סולימאן חופשי מול שער ריק כדי לאזן ל-1-1 יקר ולא מוצדק.

בדרך לאוטו אני מנסה להבין למה אין עוד מלבדו, אבל הלב דופק מהר מכדי לחשוב בהיגיון. לפני שאני מניע, הסמארטפון מזכיר לי ששם השיר הוא "פלוגה בקו". כמה אירוני, זה הרי בדיוק מה שמאמנינו הלא מצוינים עשו מאותם שחקני 10, שהיום, לגמרי לא במקרה, הפכו לנחלתם של בודדים. בודדים, שבסוף העונה יעלו ליגה. גם תור לכרטיסים יכול להיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#