בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כסף קטן, הצלחה גדולה: קבוצות קטנות-גדולות

הכישרונות לא ממהרים לעזוב והאוהדים אמנם לא תומכים, אך גם לא מלחיצים. איך קפצו הקבוצות הקטנות אל צמרת ליגת העל?

4תגובות

יכול להיות שהיינו צריכים להבין את זה כבר בקיץ. אז, כנראה, נשתלו הזרעים לפריחה של עירוני קרית שמונה, מ.ס. אשדוד, הפועל רמת השרון, בני סכנין והפועל עכו. ביולי-אוגוסט אף אחד לא העז להמר על כיבוש צמרת ליגת העל בידי הקבוצות המכונות "קטנות", אך בדיעבד אולי היינו צריכים לפקוח טוב יותר את העיניים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות מספורט הארץ ישירות אליכם

הפועל תל אביב הרי התפרקה מנכסיה ונפרדה מהכוכבים שהמריאו לאירופה, מכבי חיפה עברה טלטלה מקצועית והרכיבה את פאזל השחקנים כמעט מחדש ומכבי תל אביב היא עניין לפסיכולוגים במקרה הטוב. הקרקע הוכשרה לעלייתה של אלטרנטיבה לגדולות.

"מדובר בשילוב של שני מרכיבים", מנסה להסביר רביד גזל, שסבור כי קבוצתו קרית שמונה היא "לא קטנה, אלא מועדון גדול": "הקבוצות הגדולות אמנם נחלשו, אבל הקטנות גם התחזקו והתחברו. הרבה שחקנים חשובים ומשפיעים עזבו את הגדולות לאירופה. נבנו קבוצות חדשות ולוקח זמן עד שזה מתחבר. קרית שמונה התבשלה בשנים האחרונות, צברה ניסיון, שמרה על רוב הסגל וגם על המאמן. אותו דבר, פחות או יותר, קרה באשדוד".

ניר קידר

דוד רביבו, קשר אשדוד, מצביע על אותה נקודה: "רוב השחקנים באשדוד רצים ביחד כבר הרבה זמן, מכירים טוב אחד את האחר ומלוכדים חברתית ומקצועית. למדנו להתמודד עם מצבים שבעבר לא ידענו להתמודד איתם, כמו לחזור מפיגור ולא להישבר. זו תוצאה של תהליך ארוך שהבשיל העונה. יש לנו חומר שחקנים מצוין עם אווירה בריאה בחדר ההלבשה".

בלי תחנות ביניים

כבר לא צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין למה שנגלה בצמרת ליגת העל. התרגלנו. קרית שמונה מוליכה, אשדוד אחריה. הפועל תל אביב עוד מחזיקה מעמד במקום השלישי, אבל אחריה, לפי הסדר - סכנין, רמת השרון ועכו. מכבי תל אביב, מכבי חיפה? חפשו למטה. בית"ר ירושלים? נמוך עוד יותר.

בפעם האחרונה בה נחתה האליפות אצל קבוצה שאינה נחשבת לגדולה, היתה זו בני יהודה בשנת 1990. היום, אחרי יותר מ-20 שנה, נראה כי זה יכול לקרות שוב. הפועל תל אביב, כך נראה, נותרה האחרונה שמאיימת להשבית את השמחה, אך גם אצלה מתגלות חריקות צורמות בשבועות האחרונים. השאלה היא האם הפערים אכן הצטמצמו כתוצאה מהיחלשותן של הגדולות, או שאולי הקטנות סגרו עליהן?

"גם וגם", משיב מאמן קרית שמונה, רן בן שמעון, "הגדולות נחלשו, הקטנות מצליחות יותר. אין כאן סתירה. אחת הסיבות המרכזיות לצמצום הפערים היא בריחה מאסיבית של שחקנים איכותיים לאירופה. זה הותיר ואקום אצל הגדולות, אותו הן מילאו בשחקני חיזוק בשלים פחות. אצלנו היה תהליך שלאחרונה הבשיל, משהו שהכין את הקבוצה להצלחה העונה".

שרון בוקוב

בשנים האחרונות החלה להתגבש תופעה נוספת, שאולי גם היא נגסה בכוחם של המועדונים העשירים. הם איבדו משהו מהאטרקטיביות שלהם עבור לא מעט שחקנים. צעירים ישראלים מוכשרים כבר לא ממהרים לחתום בקבוצות הגדולות. כישרונות רבים מעדיפים להישאר בבסיס האם, הבטוח והמוכר. כדי להגשים את החלום האירופי, לא בהכרח נחוץ לנחות בחיפה או בתל אביב, לפעמים מספיקה גם עכו או באר שבע.

רק בקיץ, וגם לאחרונה, לטשו בהפועל תל אביב ובמכבי בחיפה עיניים לכיוון קשר מ.ס. אשדוד, ניר ביטון. התשובות הנחרצות שקיבלו מבעלי אשדוד, ג'קי בן זקן, הורידו את ביטון מהשולחן. ולא כי בן זקן הטיל על כך וטו. דווקא ביטון סרב.

"זו תופעה שרק מתחזקת משנה לשנה", טוען בן זקן, "פעם הצעירים המוכשרים היו נחטפים מיד על ידי הגדולות כי הפיתוי אצלם היה גדול יותר. התופעה הזו כבר כמעט לא קיימת - לא באשדוד ולא בקרית שמונה. נהוג היה שהדרך לאירופה עוברת קודם דרך הגדולות. היום הדרך התקצרה. העונה לא הייתי צריך לשכנע שחקנים שלי להישאר באשדוד, הם בעצמם העדיפו זאת. הם הבינו שאם להישאר בישראל, אז עדיף כבר בבית. הם רואים מה קרה לחברים שלהם שהלכו לגדולות, כמו רחמים צ'קול (מכבי ת"א), ומבינים שזה לא ממש תורם לקריירה. פתיחת הדלתות באירופה בהחלט עזרה במובן מסוים לקבוצות כמו אשדוד וקרית שמונה. התוצאה של זה היא צמצום הפערים מהגדולות. בכסף אי אפשר לפתות היום אותי או את איזי שרצקי מקרית שמונה".

מי צריך אוהדים?

כוחם של המועדונים הגדולים הוא בבסיס האוהדים הרחב. אלא שהיתרון הזה עלול לעמוד גם לרעתם. לעידוד המאסיבי יש גם צד אחר, פחות נעים ומלטף. קוראים לו לחץ. מספיק לראות את מכבי חיפה הנוכחית או את מכבי תל אביב של העונות האחרונות, כאשר שאגות השמחה הופכות פתאום לגלי מחאה. בקרית שמונה, באשדוד, ברמת השרון ובעכו אפשר להפסיד ועדיין לשמוע את ציוץ הציפורים באימונים. השקט לא הופר גם, למשל, כשקרית שמונה קירטעה בתחילת העונה. מוטי איוניר נזרק מקרית שלום על פחות מכך.

"גם בקבוצות הקטנות יש לחץ", מתקן מאיר יצחקי, יו"ר רמת השרון, "זה פשוט לחץ אחר. השקט אצלנו מגיע קודם כל ממני. לא באתי לשחקנים בתלונות אחרי הפסדים ולא השפלתי אותם. זה לא היה נותן כלום". מנחם קורצקי, שמאמן את הקבוצה של יצחקי יחד עם שייע פייגנבוים, מוסיף: "זה לחץ מסוג אחר, ברמה נמוכה יותר ממה שיש אצל הגדולות".

לא ברור מה הם היו מעדיפים - אהדה עצומה שבצדה הסכנה מזעם הקהל, או יציעים מנומנמים שלא מפרים את השלווה אך לא מסייעים בעת הצורך. "למטבע הזה יש שני צדדים", אומר בן שמעון, "כשמתפתח מומנטום אצל הגדולות, הקהל יכול להביא ניצחונות, אבל בזמן משבר הלחץ גדול יותר. אצלי אמנם אין את הלחץ של האוהדים, אבל אנחנו צריכים כל פעם לעבוד קשה יותר כדי לשמור על המומנטום כי אין את הדחיפה מהיציעים".

גזל מסכים ומוסיף: "ברור שאלפים בבלומפילד או בקרית אליעזר, שמקללים כשלא הולך, זה לא כמו כמה מאות שבאים בתלונות. אבל אצלנו, בניגוד לחיפה ותל אביב, גם אין מי שידחוף ביציעים כשלא הולך". לפחות בינתיים, זה הולך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#