מדוע איני מצליח להתרגל לדני נוימן?

בעזרתו האפקטיבית של ההרגל, הפגמים של מתווכי הספורט הופכים לפולקלור. הפגמים של שדרי ופרשני הספורט מקרבים אותם אלינו, מפקיעים מהם את ההילה שמשויכת ל"אלה מהטלוויזיה". רק עד דני נוימן

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים90
אלון עידן
אלון עידן

1. תפקידו של ההרגל הוא לאפשר לנו לחיות בנינוחות מסוימת. במקום להתרגז בכל פעם מחדש, להגביר את קצב זרימת הדם ולקצר את חיינו, ההרגל מעגל את הפינות החדות של המפגע, עוטף אותן בשמיכה עבה ומאפשר לנו הירדמות נעימה מול עולם אפוקליפטי. ההרגל הוא ברכה גדולה, משום שהוא מסוגל לקחת מציאות חיצונית מתסכלת ולהקהות אותה דרך עבודה פנימית. הוא גם מאוד יעיל: לאורך זמן, מרבית המפגעים נופלים קורבנות לכוחו של הרגל. גדולי המעצבנים הופכים נסבלים, הפרובוקטורים המקצועיים הופכים שקופים, הכסילים הופכים דמויות קאלט. עבור חובבי ספורט שצורכים את אהבתם באופן אובססיבי דרך אמצעי התקשורת, ההרגל הוא נכס מרכזי ששומר עליהם מפני איבוד דעת.

2. השיטה בה פועל ההרגל פשוטה מאוד: לאחר שהסובייקט מגלה חוסר נחת משמעותי מאובייקט מסוים, ההרגל מאתר את הסיבות העקרוניות שבעטיין נגרם חוסר הנחת ומניח אותן בתודעתו של הצופה. אם שגיא כהן, למשל, מעצבן חובב כדורגל משום שהוא מגלה פסקנות קיצונית אחרי שתי דקות משחק, ההרגל מניח את האלגוריתם בראשו של הצופה ("כהן - פסקנות"), כך שבפעם הבאה האחרון יוכל לחזות מראש את פעולותיו של כהן. אם נדב יעקבי צורח אחרי כיבוש שער וגורם לחובב כדורגל מפגע אקוסטי, הרי שלהבא ההרגל יניח בראשו של הצופה את האלגוריתם המדויק ("מצב לגול - תנמיך!!!") ועוצמת המפגע תימנע או לפחות תופחת. ברגע שהצופה מסוגל לחזות מראש את הבעיה, הוא מגלה כלפיה סבלנות גדולה יותר.

לכל אחד יש חסרונות. ארבלצילום: עופר וקנין

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

האמת היא שכל מתווכי הספורט שלנו, כראוי לבני אדם, סובלים מבעיות מסוימות שהתרגלנו אליהן. כשיורם ארבל עולה לשידור, ההרגל מיד מודיע שיש אפשרות לשיבושי שמות ("אל תתרגז - הוא כבר בן 63"); כשרמי ויץ מעביר משחק כדורגל, מיד מופעלת אצל הצופה מערכת סינון נתונים סטטיסטיים ("זמן גוגל - אפשר ללכת לשירותים"); כשמאיר איינשטיין משדר, הצופה כבר יודע שקול מוגבה אינו ערובה למצב ודאי לכיבוש ("מאיר - תירגע"); כשאופירה אסייג עולה עם פרסום ראשון, ההרגל מיד מודיע שזה לא בהכרח פרסום ולא בהכרח ראשון ("אופירה - בע"מ"); כששלמה שרף מפרשן, אתה מיד לוקח בחשבון שהוא חבר של מישהו ("רגע - הוא שוב דיבר עם טביב לפני השידור?").

האמת היא שככל שעובר הזמן, ובעזרתו האפקטיבית של ההרגל, הפגמים של מתווכי הספורט הופכים לפולקלור. במידה מסוימת אנחנו אפילו נהנים מהאפשרות ללעוג לעילגים, להסתלבט על המנופחים, לעקוץ את המדושנים. באופן מוזר, הפגמים של שדרי ופרשני הספורט מקרבים אותם אלינו, מפקיעים מהם את ההילה שבדרך כלל משויכת ל"אלה מהטלוויזיה".

3. והנה, על אף כוחה של הקוגניציה האנושית המופלאה ומעלותיהם של מנגנוני ההגנה המשוכללים, לא תמיד ההרגל מצליח בעבודתו. ישנם מקרים בודדים בהם כושר ההסתגלות אינו יכול למציאות עצמה; מקרים בהם כל כוחות הנפש של האדם כושלים אל מול דימוי טלוויזיוני בודד בעל מאפיינים בינוניים במיוחד. כן, מודה, איני מצליח להתגבר על דני נוימן. האיש ופגמיו פשוט גדולים עלי. כמה שלא ניסיתי, כמה שלא המתנתי, כמה שלא רציתי - זה פשוט חזק ממני. הפעלתי את כל הכלים הכבדים: ההרגל, ההסתגלות, הקבלה, ההתעלמות, ההומור, הצעקה, ובכל זאת, האיש חודר דרך המסך וחותך לי את המוח בכל פעם מחדש. האמת היא שאני מרגיש לא בנוח לכתוב עליו שוב בהקשר הזה - הוא הרי גדול המבוקרים בעת החדשה - אבל חוסר הנוחות מתבטל מאליו אל מול עוולותיו השבועיות. מופע הפרשנות המעליב של יום שני האחרון, למשל.

חכמון מניף כרטיס אדום לסולארי וזוכה לאדום נמהר מהפרשןצילום: ניר קידר

זה קרה במשחק בין מכבי תל אביב להפועל קרית שמונה, ברגע שהשופט אלי חכמון החליט להוציא צהוב שני לקשר קרית שמונה, דויד סולארי. ובכן, אפשר להתווכח על ההרחקה הזאת ולהתפלפל שעות על מידת שיקול הדעת שהופגנה. אפשר גם לבקר ואפשר להיות עילג וסתמי במידה שווה, כמו תמיד. מה שאי אפשר לעשות זה מה שעשה נוימן: הוא פשוט נכנס לאובססיה אלימה נגד חכמון ובמשך דקות ארוכות עשה שימוש בכל ארסנל העלבונות העומדים לרשותו. כמות הפעמים שנוימן טען שחכמון "הרס את המשחק" היתה קטנה משמעותית רק מכמות הפעמים שנוימן עצמו הורס את המשחק.

4. לשמוע את נוימן מבקר באופן כל כך קשה ועקבי מישהו שהוא תופש כלא מקצועי, זו חוויה סוריאליסטית, התגלמות האבסורד: כי אם טעות אחת - חמורה ככל שתהיה - הופכת את חכמון לבעל מקצוע לא לגיטימי, הרי שנוימן מאבד לגיטימיות כבעל מקצוע בכל דקת שידור שהוא פותח את פיו (דוגמה לצרכי גיבוי: רגע לפני חילוף של קרית שמונה, נוימן טען ששלומי אזולאי ייצא. כשעמית הורסקי העלה את האפשרות שאבו חצירא ייצא, נוימן מיד היסה אותו ב"לא". אחרי כמה שניות אבו חצירא פינה את מקומו). נוימן הוא הגמל שלא מבחין בדבשתו. אנדרטה לחוסר מקצועיות מבני - שלו, של מחלקת הספורט, של הערוץ הראשון, של רשות השידור, של מדינת ישראל. הוא באג שחותך אטמוספירה מזוהמת; פגיעה חמורה בטיעון שעוסק בחשיבות השידור הציבורי; משל עילג על הרסנות הפוליטיזציה שחודרת לחיינו דרך מסך הטלוויזיה.

נוימן ושולחיו ושולחי שולחיו הם יריקה מתמשכת בפניו של הציבור. ניסיון להחביא את השמש בעזרת מקל ארטיק. דוגמה מדויקת למשהו שאסור להתרגל אליו.

אסור להתרגל אליו. נוימןצילום: מוטי קמחי

עמרי אפק | יש תקווה

ולהבדיל מנוימן: עמרי אפק. כן, מבלי משים מתפתח לו פרשן כדורגל טוב, אולי אפילו טוב מאוד. ערוץ הספורט, שבשנים האחרונות עוסק באיסוף כפייתי של כדורגלני עבר לצרכי פרשנות, רואה ברכה בעמלו הסיזיפי. אפק, שמפרשן באופן קבוע את משחקי ליגת הנוער בימי שבת, מופיע מדי פעם באולפן "חדשות הספורט" כפרשן משחקי ליגת העל. הוא משלב את כל מה שפרשן טוב אמור לשלב: ידע, מקצועיות, רהיטות ובעיקר סוג של אוטוריטה - מרכיב שחסר למרבית שחקני העבר, בעיקר עקב בעיות עילגות ו/או תפישה צרה של מציאות (ע"ע נוימן). כמובן שהוא לא נטול פגמים. עדיין ניתן להבחין בהתרגשות מסוימת שאוחזת בו כשהוא מפרשן בבמה המרכזית. הוא גם נוטה לרצינות יתר ולא עושה שימוש מספיק בהומור, תכונה שניתן לזהות אצלו בפרשנויות האזוטריות לכאורה בליגת הנוער.

ובכל זאת, נדמה שמבין כל עשרות פרשני הערוצים השונים, שרובם עמוסי פגמים אינהרנטיים שספק אם ייגמלו מהם, אפק נראה כמו מישהו עם עתיד אמיתי בתחום. נאחל לו רק שלא ייפצע בלשון כל שלושה חודשים.

אפקצילום: שרון בוקוב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ