משה הרוש
משה הרוש

משקולת גדולה, צבועה בקו אדום בוהק, ישבה על הכתפיים של החבורה הירושלמית והקיפה אותה מכל הכיוונים. הם חשו בה היטב. היא לא עזבה אותם לשניה. המטען החריג הזה ליווה אותם אמש בבואם להתייצב מול מכבי חיפה בקרית אליעזר. מטרה אחת ברורה עמדה לנגד עיניהם - לפרק את העול הזה מעליהם כדי להשתחרר מהמחנק שאחז בהם מאז מוצאי שבת והכביד את נשימותיהם. האוויר אי שם במעמקים היה דחוס וכבד. רק נקודה אחת, זה כל מה שהיה נחוץ להם כדי להתרומם מעל המים ולשאוף חמצן נקי לריאות. לכבוש, כבר הספקנו להבין, חניכיו של אלי כהן לא ממש יודעים ולא באמת מסוגלים. זה לא כלול באופציות. הדרך שלהם היתה, אם כך, להתייצב בשורות סדורות לפני אריאל הרוש ולהציב שם מבצר אנושי שיגן על המולדת. שכן, רק תוצאה מאופסת תביא להם את הגאולה הזמנית. חדירה אחת של הבונקר והמשימה תרד יחד איתם למצולות.

גם חניכיו של אלישע לוי ידעו את העובדה הזו. דקות ארוכות הם חיפשו להבקיע את החומות. תומר בן יוסף ואנדרי פיליאבסקי עמדו מולם והעיפו את הסכנה שהתקרבה ללא כל אבחנה. החברים בחזית נותרו ללא עבודה. מוחמד גאדיר חיפש לחרוך את האגף השמאלי, אלון תורג'מן המתין בסבלנות במרכז, ויניב קטן דחף מאחור. זה היה רק עניין של הזמן.

גאדיר מנצח את בית"רצילום: שרון בוקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

גם האורחים מהבירה ראו את זה מגיע, אך קיוו שהרוש שוב יגלה יכולות על אנושיות. עם הרבה סבלנות ועקשנות זה יבוא, ביקש לוי להחדיר לשחקניו. אחרי 33 דקות הרשת הירושלמית רעדה. פיליאבסקי הביט על בן יוסף, שהחזיר לו מבט סתמי, וראה את גדיר מסתנן מתחת לאפם ומגלגל את הכדור ששלח אליו קטן לרשת. אפשר לשרוק לסיום. מכאן כבר אין דרך חזרה לאורחים. גמור, נעול וחתום. עמית בן שושן יכול להמשיך לחפור מחוץ לרחבה , סטיבן כהן יכול לבזבז אנרגיות במרכז השדה, כולם רשאים להשלות את עצמם, אבל גם יומיים, בלי יריבה ממול ושער חשוף, הרשת של ניר דוידוביץ' תעמוד קפואה במקומה.

חיפה יכולה היתה להרשות לעצמה לסמן 1 בווינר כבר בשלב מוקדם. שער אומלל הספיק להם. להבקיע, הרי, בית"ר ירושלים לא מסוגלת להבקיע, כבר אמרנו? העיקר שהאוהדים עוד מאמינים ש"ירושלים לא תרד". זה מה שנשאר להם, להאמין. כי מי שמאמין לא מפחד, אמרו זמרים גדולים לפניהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ