משה הרוש
משה הרוש

כולם כבר סימנו את ה- 26 במרץ כיום הבשורה. זה אמור היה להיות יום חגה של קרית שמונה. אבי לוזון הביא איתו את הצלחת, זיקוקי דינור נטענו והמתינו לירייה, הבמות עמדו בהיכון לפקודה. רק שכחו שבמחזה הזה יש עוד שותף. אומנם שולי, אך עם יכולת השפעה. בני יהודה סירבה להתיישר עם התוכניות שגיבשו עבורה וביקשה לא לעשות זאת לנגד עיניה. באה בלתי מורגשת, חזרה בלתי רופסת.

דוכן גדוש בצעיפים כחולים לבנים, עם הכיתוב "קרית שמונה אלופה", המתין להמונים בפתח האצטדיון. הצפי היה להסתערות בלתי מרוסנת על השלל, זה הרי הולך להיות יום היסטורי עבור העיר כולה, תושביה וקבוצתה המקומית. "צעיפי אליפות", הכריז בהתלהבות בעל הדוכן, שכבר חישב את הקופון שיגזור על הסחורה. עוברים ושבים חלפו על פניו, שחררו אליו חיוך סתמי והמשיכו כאילו היה זה עוד יום בשגרת חייהם.

גם הנתיבים המובילים לאצטדיון לא נשטפו בהמון כחול צוהל ושמח. תושבי המקום טפטפו לאיטם מהרחובות הסמוכים, נטולי התרגשות חיצונית מופגנת, מותירים את קופות הכרטיסים, שמתחננות ליחס מינימאלי, ומתגלגלים פנימה לאכלס את היציעים. אולי זה הדי.אן.איי הייחודי של תושבי הצפון וסביבותיו, אולי זה היעדר המתח בצמרת, שמזמן הזדכה על עצמו, ואולי כי כולם כבר סימנו וי על האליפות הזו, תבוא מתי שתבוא. ואולי כי הם ידעו מה שאחרים גילו רק מאוחר יותר - שחגיגות האליפות יידחו לפחות בשבוע.

לא שיחקו את המשחק שלהם. קרית שמונה מול בני יהודהצילום: שרון בוקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

את הצלחת, בכל מקרה, כבר אף אחד לא יקח מאיזי שרצקי ורן בן שמעון. היא מובטחת להם, חרוטה בצבעי כסף על שם הקבוצה, ורק ממתינה לפקודה שתציב אותה בארון הגביעים של קרית שמונה. טייק 2 בשבוע הבא.

בקריאות 'אולה' קצובות קיבלו האלפים ביציעים את הכוכבים שלהם. בני יהודה, מבחינתם, היתה אורחת בלתי קרויה לחגיגה לא לה. חניכיו של יוסי אבוקסיס נחתו שם רק כי הגורל ולוח המשחקים ייעד להם לשמש תפאורה במסיבה הפרטית של בן שמעון ולהקתו. הם הגיעו כדי לתבוע את עלבונם. ההתעלמות המופגנת מהם ביומיים שקדמו למשחק כנראה הטרידה את מנוחתם. ביציעים גם לא ממש דאגו להרעיד להם את הרגליים ולהטיל עליהם מורא ופחד. קולות פיצוחי הגרעינים נתנו את הטון, שירים מזדמנים בווליום סולידי הפרו את הדממה, בטח לא משהו להיבהל ממנו. בסך הכל מופע תיאטרון תחת כיפת השמיים מול יציעים גדושים ומנומנמים.

לא פלא שגערותיו של בן שמעון חתכו את האוויר הצלול. חניכיו נתקפו חרדה וסבלו מקיפאון מחשבתי, שהכביד עליהם את התנועה. אדריאן רוצ'ט תפס מחסה והסתתר מהכדורים, ברק בדש חפר בעצבנות את דרכו לרחבה ונתקל במחסום אנושי, דויד סולארי הוקף באבטחה כתומה מוגברת. רק הכרוז התחנן לא לוותר ודחק בקהל להתעורר. בקשה קצת מוגזמת על גבול החוצפה. לאף אחד לא היה רצון להקיץ מהחלום הזה.

אבוקסיס השתדל לההתנהל באיפוק. גם אם קיווה ללקט מכאן נקודות, לא היה לו רצון לתקוע לכולם אצבע בתוך העין. הוא איבד נשימה לרגע אחרי שראה את פדרו גלבאן מועד מול דני עמוס. ביציעים שחררו אנחת רווחה, שהיתה זמנית בלבד. בדקה ה- 73 ההלם ירד על האצטדיון, כששליו מנשה קבר מ- 20 מטר כדור לתוך השער. ואיתו את ההכתרה הרשמית. לא נעים. לא נורא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ