שלומי ברזל
שלומי ברזל

מאז מונדיאל 2010 בדרום אפריקה אני מחפש חוויה מתקנת. אני יודע, נשמע מוזר. או בכייני. בסדר, מקובל. ועדיין, כל מה שיש לי לומר על המונדיאל הזה הוא שסימנתי לעצמי וי. הייתי באירוע השיא של הכדורגל העולמי, נכחתי במשחק הגמר, ראיתי את ספרד משיגה תואר ראשון, וזהו. עניינים טכניים. בלוטות הרגש, כמה טרגי, עדיין משוועות למשהו שיאתגר אותן, הגוף מתחנן לאיזו צמרמורת, אולי לדמעה שתזלוג. ושם, אני מודה, זה אפילו לא היה קרוב. אז אני ממשיך לחפש, ממש כאן, מתחת לפנס.

בדרך צפונה, לקרית שמונה, המחשבות מבקשות עזרה בניסיון נואש כמעט להפריד בין סערת הרגשות לבין הרציונל ולהכניס לפרופורציות הראויות את הזכייה של קבוצת הכדורגל המקומית באליפות. בבוקר אמר סלאח חסרמה, בלם הקבוצה, כי זאת האליפות הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. כמה שעות אחר כך הצטרפו לקביעה שלו גם צמד החלוצים ברק בדש ושמעון אבוחצירא. על פי רוב אין הנחתום מעיד על עיסתו, ושחקני כדורגל נוטים לא פעם לאופוריה משכרת ברגעים שלפני ואחרי. הציטוטים שלהם באותן שניות היסטוריות יכולים להפוך לשורה בספר הומוריסטי בשם "הוצא מהקשרו", שמביא את מיטב השטויות שפלטו ספורטאים ישראלים, או למשהו שירדוף אותם לכל החיים. ובכל זאת אני מהנהן לעצמי בהסכמה מלאה. לא מדובר בשחצנים או בפנטזיונרים, אלא במי שפשוט מודעים לעוצמת הסיפור שלהם ושל קרית שמונה. קבוצה ששילבה באופן אופטימאלי כדורגל מצוין וסיפור מהאגדות.

ידידי אלעד ליפשיץ מסרב בעקשנות ראויה להתרגש מהאליפות הממשמשת ובאה של קרית שמונה. בדיוק כפי שאני מנסה להעצים אותה דרך מבט היסטורי, טוען ליפשיץ כי זו תהיה נקודה זעומה בספר דברי הימים של הכדורגל הישראלי והחברה הישראלית. אולי, לא יודע. בעצם, ייתכן שהוא צודק, ואני, סנטימנטלי שכמותי, מתעקש להלביש על סיפור כדורגל פעוט דברים שלא בהכרח קיימים. ימים יגידו. בכל מקרה, כדי לבדוק אם אני שוטה או אחד שלמרות גילו הצעיר כבר עכשיו רואה צל הרים כהרים, החלטתי אתמול לבלות את היום בקרית שמונה. האמת, רציתי גם לשריין לעצמי סמוך לחג הפסח ולקריאת ההגדה תשובה טובה לשאלה אפשרית מצד עמרי, הבן שלי. אם הוא יפתיע וישאל "אבא, איפה היית ביום שקרית שמונה לקחה אליפות?", התשובה האחרונה שאני רוצה לשמוע את עצמי אומר היא "ובכן, בן, מול הטלוויזיה".

דויד סולארי ואדריאן רוצ'ט אחרי ההפסד לבני יהודהצילום: שרון בוקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

קשה לי להעריך מה בדיוק מחכה בקרית שמונה. חזיתי כבר בערים שחגגו אליפות ברוב עם והדר וזכורות לי אומות שהתגייסו למשימה והרימו מופעי ענק. בקרית שמונה הבטיחו חגיגות שלא נראו בעיר, אפילו הנפיקו ערב המשחק נגד בני יהודה טבעת אליפות משל היו קבוצת אן.בי.איי, אבל אז הגיעה תחזית מזג האוויר ועמה האיומים לממטרים כבדים, ובקריה החליטו לאפסן את הקרנבל הרשמי. את מה שיתפתח על כר הדשא באופן ספונטני בסיום המשחק לאיש אין כוונה לתזמן או לביית. מי יודע אם אי פעם תהיה הזדמנות חוזרת. לפחות כאן, בקרית שמונה.

הכדורגל הישראלי אינו משופע בסיפורי סינדרלה מהסוג של קרית שמונה. כדי לחזור לאחרונה שהתאימה לקווי המתאר הללו, צריך להרחיק עד לאליפות של בני יהודה בעונת 1989-1990, הקבוצה משכונת התקווה בדרום תל אביב, שהדהימה את המועדונים הגדולים. יעקב אסייג, היום עוזר מאמן בני יהודה, הקבוצה שמולה אמורה קרית שמונה לחגוג רשמית אליפות ראשונה, היה אז שוער הכתומים. אני תופס אותו לשיחה קצרה משהו כמו חמש שעות לפני המשחק ומבקש לבדוק אם הוא זוכר משהו מאותם ימים. זוכר, ועוד איך זוכר. "אני אומר לך את מה שאמרתי אז לשחקנים שלנו רגע לפני החגיגות ובמהלכן 'תצלמו כל דבר, תזכרו כל שנייה, בעוד 30 שנה כשתחזרו לביקור במסעדות של השכונה התמונות שלכם יהיו תלויות על הקיר. לא יהיו אחרות'. היה לי ברור כבר אז שזאת אליפות של פעם בדור. עונה שבה הכל מתחבר וכנגד כל הסיכויים קבוצה קטנה, מהפריפריה, משיגה את התואר הכי יוקרתי. זכיתי באליפות עם מועדון ענק כמו בית"ר ירושלים, אבל אי אפשר להשוות. בקבוצה קטנה אתה יודע שעשית את הבלתי ייאמן, אתה כמעט משוכנע שמקומך בדפי ההיסטוריה לא יימחק. הזכייה שלנו, כמו זאת של קרית שמונה, מקבילה לזכייה של בני סכנין ויהוד בגביע המדינה. הסיפורים הללו נדירים ויהיו עוד יותר נדירים בהמשך".

מתי מתחילים לפחד מהיום שאחרי?

"האמת, כבר ביום שלפני. צריך לבוא מפוכחים לסיפור הזה ולהבין את החד פעמיות שבו. היה לי ברור שבני יהודה לא תשחזר את הרגעים הללו או תתקרב אליהם. זה עניין של יכולות כלכליות, של מנטאליות. מצד אחד יש תחושה שלקרית שמונה יש הפעם סיכוי טוב יותר לשרוד את היום שאחרי, כי היא נבנתה נכון עם חוזים ארוכי טווח ויש לה את איזי שרצקי כבעלים, מצד שני אין לה קהל שחשוב כל כך למועדונים שרוצים להיות גדולים או ליהנות מהמשכיות".

אסייג מדבר אתי ממלון הקבוצה בקרית שמונה. ואם זה לא מספיק, הוא מספר שבני יהודה הגיעה לכאן לפני כמה שבועות למשחק נגד קרית שמונה והוא לא זיהה שום תכונה מיוחדת. "מן אדישות, חוסר עניין, שנראה מוזר במיוחד כאשר מדובר באלופה שבדרך. אין להם מנטאליות של קבוצה גדולה ולא מעט מאוהדי הקריה עדיין נצמדים לאהבות הראשונות שלהם כמו מכבי חיפה ובית"ר ירושלים".

האבחנה שלו מדויקת עד כאב. אנחנו שעות לפני תחילת המשחק, לפני שההיסטוריה הופכת לעובדה, ואין כאן את ההייפ המתבקש. עם ההגעה לאצטדיון ועם כל דקה של המשחק, האבחנה של אסייג הופכת מרשימה יותר ויותר. אין כאן שום סיפור צבע, אני אומר לכתבים האחרים שמחפשים נואשות אחר אוהד מיוחד, התגודדות המונית, קריאת עידוד נדירה או התלהבות מצופה ממי שעוד רגע עשויים לעשות היסטוריה באופן רשמי. מן שלווה בלתי מוסברת, שלא לומר אדישות או ניכור חלילה. יש את הסיפור של התקשורת ויש את המציאות של קרית שמונה. קו מחבר לא נמצא במקרה הזה.

אפשר לבקר את השלווה הסטואית הזאת, אפשר מצד שני להעריץ אותה או לנסות להבין אותה. אולי זאת בגרות, אולי פער הנקודות העצום נתן להם זמן להתרגל לרעיון האליפות עד שהם מקבלים אותו בשוויון נפש, אולי בעיר למודת קשיים מבינים שזה בסך הכל כדורגל, אולי זה מה שיציל את קרית שמונה ביום שאחרי מלהפוך לסיפור עצוב נוסף על קבוצה שפעם נסקה לגבהים ומיד אחר כך התרסקה.

קשה למצוא שם סיפור צבע. אוהדי קרית שמונהצילום: שרון בוקוב

אלישע לוי, מאמן מכבי חיפה, אומר לי שלחוות הישג עם קבוצה קטנה, פריפריאלית, זה עניין חד פעמי. "ללכת על העננים", הוא קובע. לוי יודע על מה הוא מדבר. הוא זה שהשאיר את בית שאן כנגד על הסיכויים בליגה הבכירה עונה לאחר שהעפילה אליה. במשחק האחרון הוא היה חייב לנצח בקרית אליעזר את האימפריה של מכבי חיפה ועשה זאת לאחר שפיגר כבר 2-0. "בבית שאן היו אז 15אלף תושבים, ולא פחות מ-6,000 מהם הגיעו אתנו לחיפה. השאר הלכו לבית הכנסת כדי להתפלל להצלחת הקבוצה. שום דבר לא עניין את העיירה הזאת חוץ מהקבוצה. לקרית שמונה יש קבוצת כדורגל מצוינת, הטובה בארץ כיום, אבל אני לא מזהה את הקשר החזק בין הקבוצה לעיר. אולי זה עוד יגיע", הוא מנסה לשמור על אופטימיות זהירה.

ייתכן שזאת הסיבה שבגללה החליט רן בן שמעון, מאמן קרית שמונה, לעזוב בסיום העונה. זה עלה לו בזובור מצד הבעלים איזי שרצקי, שהציג אותו כתחמן, חמדן ומה לא, אבל בן שמעון סרב להגיב. הוא מעדיף לזכור לשרצקי את התרומה האדירה לקריירה שלו ולהצלחה של קרית שמונה, ואין לו כוונה לאפשר לאיש לקלקל את ההישג או את הטעם המתוק כל כך. בן שמעון מתרגש, אין לו בעיה להודות בכך, מהמעמד, מהתואר שעוד מעט יהיה שלו, מהדרך שעשה עם חניכיו וגם מהביקור של אחותו דנה. היא הגיעה במיוחד מארצות הברית, כנציגת משפחת בן שמעון הגולה מבחירה באמריקה, כדי להיות שם אתו ברגע הגדול.

רן בן שמעון עם אחותו דנה בבית קפה ערב המשחקצילום: שרון בוקוב

זאת נחמה קטנה, לא יותר, על כך שהדמות החשובה ביותר בחייו של בן שמעון לא תהיה שם לחגוג אתו את הישגו הגדול ביותר. לפני שנתיים נפטרה אמו, סילבי, לאחר מחלה קשה. סילבי ליוותה את רן לאורך כל הקריירה, כשחקן וכמאמן, והקשר בינהם היה נדיר. "היא תמיד ידעה מה אני מרגיש עוד לפני שאני ידעתי", הוא נזכר בערגה, "אולי היית צריך לשאול אותה מה עובר עלי עכשיו. יש פרפרים בבטן, ביקרתי בשירותים יותר מדי פעמים, אבל אני עדיין אגיע מפוקס למשחק. אם היית שואל אותי לפני שנתיים על האפשרות של דמעות עם הזכייה באליפות, הייתי אומר לך לא לבנות על זה. לא בכיתי עד אז. אלא שמאז שאמי נפטרה אני לא מצליח לסגור את הברז. תכניות בערוץ הילדים גורמות לי לבכות. אני מודע למימד החד פעמי, למשק כנפי ההיסטוריה, לפרס הגדול על העבודה העצומה. לא תכננתי נאום, לא שקלתי ריקוד או חגיגה אחרת. מה שייצא ייצא".

יצא הפסד לבני יהודה. יצא שקרית שמונה תנסה להשיג את האליפות במחזור הקרוב נגד הפועל תל אביב או בזה שאחריו. מוקדם לקבוע שיצא שלפשיץ צדק. אני מקווה. בשבילי, בשביל הכדורגל הישראלי, בשביל ההיסטוריה, בשביל קרית שמונה ובעיקר בשביל הרגש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ