אפטר פארטי

קרית שמונה לא מסתפקת בכדורגל

האליפות של הקבוצה מילאה את תושבי העיר בגאווה. עכשיו מחפשים שם דרך למנף את ההצלחה לתחומים אחרים ולמשוך לעיר יזמים ומשקיעים

משה הרוש
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה הרוש

במובן מסוים, לבחירתו של חיים ברביבאי לראשות עיריית קרית שמונה ב-1997 יש חלק בזכייתה ההיסטורית של עירוני קרית שמונה באליפות המדינה. יש שיאמרו חלק שולי, יש שיגידו בלתי מבוטל. בעיר מוכת הקטיושות של אותם ימים פעלו שתי קבוצות בליגות הנמוכות - מכבי והפועל קרית שמונה - שלאף אחד לא היה בהן עניין מיוחד.

ימים ספורים אחרי בחירתו, קיבל ברביבאי טלפון מחבר ותיק שהכיר במילואים. היה זה איזי שרצקי, אז איש עסקים מצליח ואנונימי. "אני רוצה לתרום לעיר שלך", הפתיע שרצקי באותה שיחת טלפון, "תעזור לי למצוא דרכים לעזור לתושבים ולעיר". ברביבאי לא חשב פעמיים, הציע שיעניק סיוע כספי למחלקות הנוער של קבוצות הכדורגל, ונקב בסכום 50 אלף שקלים. "איזי בא למשרד", נזכר ראש העיר לשעבר, "ומיד שלף צ'ק והעביר 50 אלף שקלים. הייתי המום".

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין שרצקי לעיר בכלל ולקבוצת הכדורגל שלה בפרט. חלפו שנתיים מהיום שהעביר אותה המחאה ועד שהודיע על כוונתו לקחת לידיו את הקבוצה המקומית.

אוהדי קרית שמונה, שךשןפ במשחק האליפותצילום: נמרוד גליקמן

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ועדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

אבל אף אחד לא הבין לגמרי מה יש לשרצקי לחפש בקבוצה מליגה א', נטולת אוהדים, עם מחלקת נוער מדוללת וחסרת כל עניין מקומי. "בתוך עשר שנים אעלה את הקבוצה לליגת העל ונגיע לליגת האלופות", הציג אז שרצקי את חזונו. "כולם צחקו עליו, אמרו שהוא הזוי ושאלו אותי מי התמהוני הזה שהבאתי", מספר ברביבאי.

"חשבו שאני משתחצן כשאמרתי שתוך 10 שנים נהיה באירופה", נזכר שלשום שרצקי בחגיגות האליפות. "באמת האמנתי בזה. גם ברגעים קשים, כשירדנו ליגה, לא חשבתי להרים ידיים והמשכתי בדרך שלי. ידעתי שחייבים להשקיע במחלקת הנוער, ואחרי שעלינו לליגת העל בפעם השנייה סיכמתי עם רן (המאמן בן שמעון, מ"ה) שהקבוצה תתבסס ברובה על שחקני בית. היום יש לנו יותר מ-450 ילדים במחלקת הנוער ויש תשתית לשנים הבאות".

בעונת 2000/1999 נחתם רשמית החוזה בין הצדדים, שהפך את שרצקי לבעל הבית, וברבות השנים ליקיר העיר. היום, אחרי יותר מ-12 שנה, הפך שרצקי את החלום למציאות והביא לצפון צלחת היסטורית. "האליפות הזו מביאה אתה מסר חד וברור", אומר ברביבאי, "שאפשר לעשות דברים מדהימים עם תקציבים לא גדולים. זה צריך להיות מודל לחיקוי לעיר הזאת - לשאוף להגיע לטופ בכל התחומים. קברניטי העיר צריכים למנף את זה לגיוס משקיעים וליצירת תעשייה עטירת ידע. רק ככה נהפוך את העיר הזו לפנינה אמיתית".

מהליגה הרביעית לאליפות ב-12 שנים. לחצו להגדלה

לא ברור אם החזון של שרצקי היה בבחינת אמירה סתמית שהשתחררה לחלל האוויר בלי אחיזה במציאות, או תוכנית עבודה מפורטת ועקבית להגשמת חלומו. כך או כך, השורה התחתונה - אליפות - היא עובדה מוגמרת. הדרך לא היתה סוגה בשושנים. לאורכה היו לא מעט קשיים, עליות וירידות ליגה, מאבקי הישרדות עקשים, התמודדות עם מחלקת נוער מוזנחת שכללה בתחילת הדרך כ-50 ילדים בלבד והתעלמות כמעט גורפת מצד המקומיים, שהותירו את היציעים קירחים. אפילו התחייבות העירייה לתקצוב שנתי בסך 700 אלף שקלים הופרה בשנים הראשונות פעם אחר פעם, עד שנגנזה כליל בחלוף ארבע שנים. אבל רוחו של הבוס אפילו לא נסדקה. האמונה שלו בדרך הדביקה את כולם מסביבו וגייסה מועדון שלם לפרויקט האישי שרקם. "הוא אופטימיסט חסר תקנה", מעיד עוזר המאמן, ברק בכר, "זה הזוי, אבל הוא כל כך מאמין בדרכו עד שלחלומות אין ברירה אלא להתגשם".

האופיטימיות חסרת התקנה של שרצקי קיבלה ביטוי מובהק בקיץ האחרון, בעיצומן של ההכנות לעונה שבפתח. בישיבה משותפת עם כל חברי ההנהלה והצוות המקצועי, שהתקיימה במחנה האימונים בהולנד, שלף שרצקי פתק. "כתבתי עליו שאת העונה נסיים במקומות 1-3", סיפר בליל החגיגות שלשום, "צחקו עלי. אבל האמנתי שזה מה שיהיה. לא כתבתי שנזכה באליפות, אבל ידעתי שנהיה בצמרת". המציאות, כידוע, עלתה אפילו על חלומו של הבוס.

העיר הפכה מפעל חייו של שרצקי ובמשך השנים הוא תרם כמעט לכל התחומים - תרבות, חינוך, בריאות, תעסוקה. בכדורגל הוא אמנם הספיק לסמן וי גדול, אך בכל הקשור למצבה החברתי-כלכלי של העיר, הדרך עוד ארוכה. "יש לי מטרה לתקוע יתד בעיר, ולא רק בכדורגל", הבהיר בעודו צוהל שלשום על הדשא, "עדיין לא הצלחתי בזה, כי צעירים ממשיכים לעזוב את העיר ואין הרבה תעסוקה, אבל אני לא מתייאש. העיר הזאת היא הדבר הכי טוב בחיים שלי".

ברביבאי נוהג לספר כי "אחוזי האבטלה בעיר אפסיים, אבל לא כי יש עבודה לכולם אלא כי מי שלא מוצא עבודה פשוט עוזב את העיר". כולם, גם שרצקי, מקווים לקחת את ההישג ההיסטורי ולפרוס את ההילה הטמונה בצלחת על כלל תחומי החיים בעיר. ראש העיר נסים מלכה לא הסתיר את כמיהתו "למנף את הסיפור הזה ולחולל שינוי משמעותי בעיר כולה. הצלחה בכדורגל תהיה מודל למצוינות. אני מאמין שזה יכול למשוך אוכלוסיות נוספות לאזור ולהביא משקיעים ויזמים". בפגישתו הצפויה היום עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מלכה לא מתכוון להחמיץ את ההזדמנות לומר לו "יש לך הזדמנות להרים את העיר ולסייע בפריחתה".

אך האופוריה עלולה לשקוע מהר מאוד ולהותיר את האפרוריות האופיינית למקום. שרצקי כבר הביע לפני כשנה את רצונו להעתיק לעיר את מפעל החברה בבעלותו, איתוראן, אך הביורוקרטיה תקעה מקלות בגלגלי הרעיון היומרני. "האליפות תיצור דימוי חיובי לפרק זמן מוגבל, אבל לא תחולל שינוי דרמטי", טוען הסוציולוג פרופ' אמיר בן פורת. "השינוי המיוחל בעיר לא יגיע מזה. כדורגל לא יביא משקיעים ויזמים. גם באר שבע זכתה בעבר בשתי אליפויות ושום שינוי לא בא לעיר. זה רק ייצור תחושה טובה אצל התושבים, אבל זה יעבור מהר. נתניהו אמנם התקשר לברך את בן שמעון, אבל לא ראיתי שהוא התחייב למשהו קונקרטי לטובת העיר".

מי שמחפש קרקע פורייה לפיתוח העיר ימצא אותה בעיקר במכללת תל חי הסמוכה. אלפי הסטודנטים במכללה מתגוררים בקיבוצים סביב, אך חוסר התעסוקה גורם להם לעקור למרכז מיד בתום הלימודים. בסקר שערכה אגודת הסטודנטים של המכללה לפני כמה שבועות הביעו למעלה מ-60% מהסטודנטים רצון להשתקע בצפון, אם רק ימצאו בה עתיד תעסוקתי. "רצון יש", אומר יו"ר האגודה אביעד רוזנפלד, "אבל כולם עוזבים כי אין פה באמת היצע לעבודות ולקריירה מקצועית. סטודנטים רבים הרגישו חיבור לעיר דרך הקבוצה והתמזגו לתוך הנרטיב שלה. יש פה כוח התיישבותי פוטנציאלי גדול, רק שקשה לממש אותו".

שרצקי יכול להמשיך להעניק ביד רחבה, אך המעמסה העירונית כבדה הרבה יותר מזו הספורטיבית. "בסוף הרי הוא יקרוס", משוכנע הסוציולוג ד"ר יאיר גלילי, "לבד הוא לא יוכל להמשיך לאורך זמן. בתיאורייה אפשר למנף את ההצלחה הספורטיבית לשינוי באיכות החיים בעיר, אבל מעשית זו כבר משימה לאומית. אם לא יצטרפו לשרצקי אנשי עסקים נוספים, שיביעו רצון להשקיע ולתרום, שום תועלת לא תצמח לעיר מהאליפות הזו, למעט תחושת גאווה זמנית".

"ההישג השכיח לרגע את כל הצרות בעיר"

ג'קי מלול, אחד האוהדים הבולטים של עירוני קרית שמונה, היה מלא ספקות לפני המשחק שלשום מול הפועל תל אביב. "ניצחון שלהם ועוד שלוש הנקודות שהורידו להם והיו מוחזרות להם, והפער היה מצטמצם ל-10 נקודות בלבד. עוד היינו עלולים להפסיד את האליפות. רק כשנגמר המשחק התחלתי לעכל שזכינו באליפות". אחרי שחגג עם האוהדים, צפה מלול בביתו בהקלטת המשחק והלך לישון בשלוש לפנות בבוקר. בשש כבר קם לעבוד במפעל הפלסטיק של קיבוץ שדה נחמיה.

"אושר גדול, שקשה לתאר", אמר מלול על ההישג המדהים. זה 30 שנה שאליפות המדינה בכדורגל היא מנת חלקן של הערים הגדולות - תל אביב, חיפה וירושלים. מעולם לא זכתה באליפות עיר קטנה כמו קרית שמונה.

העיר, כמעט ללא מסורת בליגה העליונה, האפילה על המועדונים הגדולים ועשתה זאת בפער ניכר. "אולי רק עוד כמה שבועות נצליח לעכל את גודל ההישג", אמר אילן זוויגי, שחקן עבר בקבוצה ובעל בית קפה באזור התעשייה, שמשמש כמקום המפגש המרכזי לשחקני ואוהדי הקבוצה.

אבל מאחורי ההישג חסר התקדים מסתתר סיפור לא פחות גדול. 200 ילדים בגילי 4-10 שהתרוצצו אתמול על מגרשי האימונים הצמודים למגרש הקבוצה הבוגרת המחישו, שפרויקט הכדורגל שהקים איש העסקים איזי שרצקי, לפני 12 שנים, הפך את המקום "לתנועת הנוער או המתנ"ס הגדול בעיר", כהגדרת יגאל מימון, אב שליווה אתמול את בנו נתנאל לאימון. בסך הכל רשומים במועדון 600 ילדים ובני נוער.

"ההצלחה הביאה לכאן הרבה ילדים", מספר המאמן, מיקי ממן. הוא מבהיר כי "בשלב הגנים והכיתות הנמוכות, החשיבות היא במסגרת ובערכים שהילדים מקבלים. הרי ברור שלא כולם יצליחו". ארבעה בני 17 שהתכוננו לאימון קבוצת נערים א' כבר נמצאים בשלב שבו השתלבות בקבוצת הבוגרים היא חלום שניתן לממש. "לא האמנו שאליפות היא דבר אפשרי, אבל עכשיו אנחנו אומרים לעצמנו: 'כן, גם קרית שמונה יכולה'", אמר שוער הנערים, תום כהן, מקיבוץ כפר גלעדי.

מימון מספר שהוא עוקב אחרי הקבוצה עוד מהליגות הנמוכות, "כשחטפנו מכות בטמרה וכשרוב הקריה אהדה את בית"ר ירושלים". לדבריו, "אליפות היא דבר שאפילו לא היה בגדר חלום. אפילו לא נתנו לנו צ'אנס לחלום שמקרית שמונה אפשר להגיע לטופ בארץ. ההצלחות לא יצאו מפה. אנשים שעשו את זה עזבו את קרית שמונה כדי להצליח. אני מאמין שההישגים של הקבוצה נותנים גאווה לדור הצעיר. זה מתחבר למשהו גדול יותר".

אך למרות האושר והגאווה, לא כולם מאמינים שההישג יצליח להקרין על תחומי חיים אחרים בעיר. מלול אומר ש"אי אפשר לערבב בין התחומים. מי שמסיים לימודים אקדמיים מתקשה למצוא כאן עבודה וצריך לעזוב. גם על העבודות הפשוטות נאבקים כמה אנשים. ההישג השכיח לרגע את כל הצרות בעיר".

לדברי אברהם כהן, תושב העיר זה 32 שנים, שארבעת ילדיו עזבו למען קריירה במרכז, "האליפות מוכיחה שאם משקיעים אפשר להגיע להישגים בקרית שמונה. צריך להבין שיש לעודד אנשי עסקים לבוא לכאן, כי נכון לעכשיו קשה לפרוץ מפה".

אלי אשכנזי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ