משה בוקר
משה בוקר

"קיבלתי המון הודעות. 'כל הכבוד', 'מגיע לך'. לא הבנתי מאיפה כל זה מגיע. אף אחד לא הכין אותי. אז נכנסתי לאתר איגוד השופטים, ראיתי את השיבוץ והבנתי על מה כל החגיגה".

לילך אסולין מתרוצצת במגרשי הכדורגל בישראל משנת 1989 - ליגות ילדים, נערים, ליגה ג'. רק עכשיו, בעיצומה של העונה, כשהיא בת 40, מגיעה אסולין לליגת העל וקובעת היסטוריה - השופטת הראשונה על הבמה המרכזית. בשבת תשפוט במשחק בין האלופה קרית שמונה למ.ס. אשדוד. "לא יכולה לומר שאני על גג העולם", היא מתוודה, "כשאגיע למשחק ההתרגשות ודאי תהיה גדולה, אבל עכשיו אני רק רוצה לסיים עם זה. שפטתי הרבה משחקים, אני מאמינה שגם זה יעבור ללא בעיות. הרי מדובר באותם חוקים".

באיגוד השופטים מחמיאים לך, אבל אומרים שלא תוכלי לעלות לליגה הראשונה באופן קבוע בגלל מגבלת הגיל.

לילך אסולין בפעולה. "מעדיפה להיות שופטת מפקידה"צילום: תומר נויברג, ג'יני

    "חבל שהמתינו עד עכשיו כדי לאפשר לי לשפוט משחק בליגת העל. אני מרגישה שמפספסים אותי, אבל מצד שני מבינה גם אותם. מעולם לא מינו אישה לשפוט בליגת העל, ולכן היה קשה לעשות את זה בפעם הראשונה. אני לא מאשימה אף אחד, אנשי האיגוד כיוונו אותי נכון ואם הם הגיעו למסקנה שהגיע הזמן, אני מודה להם. חובת ההוכחה עלי, ואני מאמינה שעוד אשפוט בעתיד בליגת העל".

    למה אין עוד שופטות ברמה הזאת?

    "הגיעו נשים למבחני שיפוט, אבל רבות מהן עשו זאת מתוך רצון לקבל פרסום ולא כדי להתאמץ ולעבוד קשה. הצעירות חושבות שהן מגיעות לתכנית ריאליטי. הן באות לא צנועות, שחצניות. שפטתי חמש שנים בליגה ג' עד שהתקדמתי, ביליתי שנים במשחקי ילדים ונערים. נשים שהגיעו מתוך מחשבה שיעלו מהר לליגות הבכירות, פשוט נאלצו לפרוש. אני ממליצה לנשים להגיע לתחום ומוכנה לעזור ולכוון. פרצתי את המחסום. השיבוץ שלי למשחק בליגת העל מהווה דחיפה גדולה לנשים אחרות. שלא יחשבו שהשופטים האחרים טובים מהן. שום דבר לא גדול עליהן, אולי רק מידת הנעליים. חוץ מזה, עדיף לשפוט כדורגל מלהיות פקידה במשרד".

    אסולין היא פורצת דרך. גם ב"אזרחי", כמורה לנהיגה על אוטובוס, היא עוסקת במקצוע לא אופייני לנשים. "כל מי ששומע על שני המקצועות שלי, בכדורגל ובאוטובוס, מרים גבה. נכון, כמעט שאין נשים במקצועות האלה, אבל מדובר בשני תפקידים מצוינים עבור אמא לילדים. הסברה כי שופט כדורגל או מורה לנהיגה צריך להיות גבר חלפה מן העולם".

    יש ודאי שחקנים ואוהדים שחושבים אחרת.

    "אף פעם לא נתקלתי באירועים יוצאי דופן במשחקים ששפטתי. אני מקפידה לשמור על המשמעת וכמעט בכל משחק שולפת כרטיס אדום. צהובים אני אוהבת פחות. אני מעדיפה להזהיר שחקן ולהרחיק בעבירה הבאה. מלבד זה, השחקנים עדיין לא מפנימים את העובדה שאני שופטת. לפעמים, כשאני מתקרבת אליהם כדי לשלוף כרטיס, הם קוראים לעברי 'מאמי' או 'נשמה' כדי לרכך אותי".

    לכל שופט מדביקים איזו קבוצה אהודה. למי את מחוברת?

    "אני לא מכירה מאמנים, שחקנים ועסקנים. לוחצים לי את היד בדרך לחדר ההלבשה ואז אני שואלת בלחש את הקוונים מי זה היה. אני מגיעה ממקום נקי. אני אוספת נתונים לקראת המשחק - המיקום של הקבוצות וטיפים בנוגע לשחקנים שעושים הצגות. כל השאר לא מעניין אותי. למה עלי לדעת מי אלה האנשים שאני הולכת לשפוט?".

    בשבת ילחץ לך את היד איזי שרצקי. אותו את בטח מכירה.

    "אני אומרת בשיא הרצינות, גם אם זה נשמע מצחיק - לא אדע מי הוא. היחס שאני נותנת לשחקן, ליו"ר, למאמן ולאפסנאי הוא זהה. גם ככה אני לא מכירה אותם".

    ואיך את מגיבה לקללות מהיציעים?

    "אני לא מתייחסת, אבל את המשפחה שלי זה מאוד מרגיז. אמא שלי מתכוונת להגיע בשבת עם השלט 'אני לא זונה', והילד שלי בן השמונה עם השלט 'אמא שלי לא זונה'".

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ