לילך אסולין עשתה אתמול היסטוריה כששפטה משחק בליגת העל

בזמן שהשחקנים טיילו על הדשא במפגש שלא קבע דבר, רצה לצדן לילך אסולין, שקבעה היסטוריה כאישה הראשונה לשפוט משחק בליגת העל

רוית הכט
רוית הכט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים9
רוית הכט
רוית הכט

אני הראשונה להתנגד לקשר הפאבלובי בין נשים לילודה (האנשת הרחם, הדחף הביולוגי וכל זה), אבל זו היתה אשכרה לידה קשה. לילך אסולין, אישה בת 40 ואמא לילד חמוד בן שמונה, שלמעלה מ-20 שנה מסתובבת עם משרוקית בפה בליגות ישראל למיניהן (כלומר בסוואנות היותר פראיות בחי-בר המכונה "כדורגל ישראלי"), קיבלה סוף סוף הזדמנות לשפוט משחק בליגת העל. היסטוריה.

זה אמור היה לקרות בשבוע שעבר בקרית שמונה. לכאורה משחק באווירת שלום-שלום: אלופה סימפטית שהמינוריות והנועם הם חלק אינהרנטי מהגדרתה העצמית, יריבה שבאמת לא מפריעה לאף אחד (מ.ס. אשדוד), ריח קרטיבים וגארבג' טיים. המשפחה של אסולין - 80% מהם שופטים או מאמני כדורגל - תכננה להעפיל לצפון בהרכב מלא ואפילו הכינה שלטים פיקנטיים: "אני לא זונה" (עדותה של האם מרגלית) ו"אמא שלי לא זונה" (הצהרתו של הבן).

אסולין ואלעד גבאי אתמול בקרית שמונהצילום: עבדאללה שמע

ואז (שוב) נפלה אסולין קורבן למציאות החברתית בה היא חיה. אחרי יותר מעשור של עיכובים ודחיות, באו סולימאן אזברגה, יקיר שינה וליאור אסולין ויממה לפני הרגע המיועד, שרפו את המועדון. הבכורה בליגת העל נדחתה בשבוע. "האמת, פחדתי. הרגשתי שזהו, המומנטום נשבר ושזה פשוט לא יקרה לעולם", סיפר האב יעקב, לשעבר שופט כדורגל והמנטור של לילך, "פחדתי שזהו זה, סוגרים את הליגה עד הודעה חדשה וזה כבר לא יקרה".

אבל בסוף זה קרה. אמנם לעיני מאות אחדות מהקהל המקומי בתוספת ארבעה עד שישה אנשים מאשדוד, אבל קרה. את השלטים השאירה משפחת אסולין בבית, כדי לא להתסיס את האווירה, וב-19:30 שרקה את שריקת הפתיחה שופטת שהיא אישה גמורה, ואף אישה טובת מראה.

צילום: עבדאללה שמע

לעדכונים שוטפים וכתבות נוספות הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו ועשו לנו לייק

בזכות דלילותו היחסית ואופיו הקסום של קהל האלופה (שמזמן בקורותיו חוויית כדורגל מרחיבת לב ברוח סינמה פרדיסו פוגש את בית הכנסת השכונתי), השגתי שנייה לפני המשחק הבטחה גורפת מהאוהדים השרופים, שהטריחו את עצמם למשחק דרדלה באפס מתח: "לא רק שלא נקלל את אסולין, אלא אפילו נמחא לה כפיים ונצעק בהצלחה. אנחנו בקרית שמונה מקבלים את כולם: ערבים, יהודים, נשים וגברים. כולם שווים".

צילום: עבדאללה שמע

האמון בינינו עמד למבחן בדקה השמינית, כשאסולין הוציאה כרטיס צהוב ראשון לדויד סולארי. "למה, לילך, למה?", ייבב אוהד במשקל 130 ק"ג. ואני הרגשתי שבא לי לעבור תיכף ומיד לקרית שמונה, כי בניגוד לתל אביב, לא רק ששכר הדירה כאן נמוך ממחירה של כלייה בשוק החופשי, אלא שלאנשים כאן יש מלה. וכך נמשך מפגן הפרגון עד שפתאום נשמעה הצעקה מאחור: "יאללה לכי הביתה, יא לסבית".

האוהדים הסתכלו לאחור, ואז לעברי, ואז צחקו במבוכה, מנסים לעמעם את השפעת העשב השוטה, שמאיים לחרב את הרושם הפנטסטי שעשו עד כה. למרבה ההפתעה, העשב השוטה נשא לגופו זוג שדיים ושלושה ילדים קטנים. למה ככה, שאלתי אותה, ולקחתי את הקטן על הברכיים. "לא יודעת", היא ענתה, "לא מתחבר לי אישה עם כל כך הרבה גברים, לא מכובד. למרות שתכל'ס יש עליה, היא שופטת לא רע בכלל".

"גברים מכבדים את לילך בכל מגרש שהיא דורכת בו", אמרה לי האם מרגלית עוד לפני המשחק, "מה שמדהים אותי וכואב מאוד ללילך זה שדווקא נשים מקללות אותה וצועקות לה גם כל מיני דברים מגעילים במיוחד: שתהיי במחזור כל החיים, שיהיה לך סרטן. זה נורא. אני לא מבינה את זה".

בשל מדיניות העסקת השופטים הכוללת הגבלות גיל, סביר להניח שאסולין לא תנהל את המשחקים הגדולים באמת, שמגיעים לה בזכות ולא בחסד אפליה מתקנת או הגנות פוליטיקלי קורקט. אבל את הישגיה הגדולים היא כבר השיגה. אוהדי כדורגל מעריכים אותה, ולדברי רבים מהנוכחים בקרית שמונה היא היתה היחידה שבלטה על המגרש.

מי יודע, אולי אם עוד נשים יילכו בדרך שפרצה אסולין, גם האוהדות יחלימו מהמחלה הטיפוסית שמאפיינת מיעוטים מדוכאים ויפסיקו לשנוא את המין שאליו הן משתייכות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ