הערב גמר הגביע

פרידה אחרי ארבע שנות זוגיות

מצד אחד אלישע לוי "הלא ייצוגי" והמשעמם. מצד שני אוהדים שנולדו במרכז ומחפשים רק ניצוץ אירופי. סופה של מערכת יחסים בחיפה

עופר פרוסנר, כלבו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר פרוסנר, כלבו

זה קורה בכל מערכת יחסים קצת לפני הסוף שלה. אתה רוצה להיפרד ממנה אבל אתה מחכה. אתה מחכה כי אתה דואג לה אבל גם נמאס לך ממנה, ואת הזמן עד הפרידה אתה מבלה במציאה של דברים חדשים ומעצבנים אצלה, עד שלבסוף היא הופכת לגוש גדול ומאוס. הנשיקות שלה לא נעימות, הידיים שלה קרות מדי, ודברים שאהבת פעם - כמו הריח או הדיבור - פתאום מביאים לך את הסעיף. אתה יודע שצריך להיפרד, אבל אתה מפחד לעשות את הצעד.

במובן מסוים, אפשר להגיד שאיפשהו במהלך העונה הזו, גם אוהדי מכבי חיפה נפרדו ככה מהמאמן שלהם בארבע העונות האחרונות. אם בעונה הקודמת הם היו מוכנים לספוג את זה בשביל האליפות, הרי שהעונה הזו העניינים דעכו מהר מאוד, ואת רובה בילה הקהל הירוק בחיפוש שיטתי במרכולתו של אלישע לוי, ובגילוי תדיר של עניינים שעיצבנו בו. השאלה העיקרית היא למה זה קורה? אנשים שהולכים למשחקים של מכבי חיפה כבר שנים רבות מתעניינים בשני דברים בהקשר של לוי, הקבוצה והקהל. הראשון הוא: מדוע מאמן כל כך מצליח (מבחינת התוצאות, על פני ארבע שנים אלישע עשה יותר מכל מאמן כמעט במכבי) יצר כזה אנטי אצל הקהל, ומה זה בעצם אומר עליהם וגם על הקבוצה שהם סוגדים לה.
אם אנחנו רוצים לרדת לשורש העניין, המציאות מציבה לנו תשובות ברורות. קלישאות כן או לא נכונות, שמתנגנות לנו נכון בפה דוגמת: "הכדורגל שהקבוצה של לוי הציגה היה משעמם", "האוהדים של מכבי חיפה מפונקים", "אף מאמן לא יכול להצליח בעונה הרביעית שלו" ועוד כל מיני משפטי שפר כאלה, שאמורים להסביר, בפשטות ובבהירות, שיש סיבה, ואל לנו לדרוש ולנסות להבין אותה.

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו וסכמו את עידן אלישע לוי במכבי חיפה

אבל מאחורי הקלישאות הנבובות מסתתרת האמת: "הכדורגל המשעמם", "האוהדים המפונקים" ו"תסמונת העונה הרביעית" - כולם נמצאים שם כי אף אחד לא רוצה להעמיק באמת ולנסות לברר. הם לא רוצים לנסות ולהבין את הקבוצה הזו ואתכם, האוהדים שלה. הם לא רוצים להבין כי הם יושבים במרכז וחיפה זרה להם.אז מה האמת? איפה טמונה הבעיה העיקרית של הקואץ' הירוק? זה הכל במראה ובדיבור שלו. זה הראיונות שלו אחרי המשחקים, והעובדה שהוא לא אומר כלום ומשעמם. זו הבלורית המוזרה, השמחה המעט עצורה תמיד. אפשר להגיד, אם לשאול מאנשי רשות השידור את המונח שבו השתמשו להסביר את פיטוריה של קרן נויבך, לוי הוא "לא ייצוגי".

אלישע לוי. אף מאמן לא יכול להצליח בעונה הרביעית שלו, אומרת הקלישאהצילום: שרון בוקוב

אבל חוסר הייצוגיות הזה הוא חלק אחד במשוואה, החלק שמסביר למה הוא לא זכה להערצה הראויה מהקהל. כשאנחנו נדרשים לחלק השני בשאלה, זו שמדברת על מה כל זה אומר על פוקדי היציעים, אנחנו נדרשים לשאלה משלימה: מה אנחנו רוצים שמאמן מכבי חיפה ייצג? ופה טמונה הבעיה העיקרית של הקבוצה בשנים האחרונות - שאלת הייצוג.כי את מי הקבוצה מייצגת? אם פעם זה היה ברור (חיפה, פרובינציאליות, הכרמל וטירה), היום חלק גדול מאוהדי הקבוצה באים מחוץ לעיר. אם, למשל, עבור תושבי העיר הירוקים, הדרבי עדיין נחשב למשחק גדול ומשמעותי, הרי שבשביל אותם אוהדים שגדלו במרכז, אין במשחק הזה שום דבר מיוחד. מבחינתם – והם כרגע חלק די נכבד מהמהות הייצוגית של הקבוצה – מכבי היא קבוצה שלא קשורה לחיפה, לא קשורה לפרובינציאליות, ואם כבר צריך לשייך אותה גיאוגרפית לאן שהוא, השיוך הזה יהיה לאירופה.

ולוי? הוא ההיפך מאירופה. הקהל רוצה שכל דבר בקבוצה שלו – האיצטדיון, הניהול, הכרטיסים המגנטיים ואפילו השירים – שהכל יהיה אירופי. אין לו עניין בפרובינציאליות, אין לו עניין בדברים פשוטים - הוא רוצה תחכום, המון כסף וחליפות מפוארות. וכשהוא לא מקבל את זה? הוא רוצה לראות את זה ממישהו שכן.

כי במכבי חיפה כבר לא מספיק להיות טוב. לא מספיק צניעות, ערכים, שקט. רוצים מאמנים שהם סמלים ושבאים עם חליפות ושמדברים יפה אל התקשורת ונותנים כותרות, ושהאגו שלהם מספיק גדול כדי שיהיה גדול יותר משל השחקנים. זה לא הקבוצה אשמה, זה הכדורגל הישראלי. החזות הפכה להיות חזות הכל. וללוי, מה לעשות, יש חזות משעממת.
ואולי הכי חשוב, בימים כאלה שמלאים באלימות במדינה וגם בכדורגל שלה, שהפרופורציות הולכות ואובדות לאט לאט וששחקני הכדורגל מבלים יותר זמן בבית הדין של ההתאחדות מאשר במגרש האימונים, לוי לא ויתר על הסטנדרטים האנושיים שלו.

בדומה לתגובת רשות השידור לפיטוריה של קרן נויבך, לוי הוא "לא ייצוגי"צילום: נמרוד גליקמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ