מחאות האוהדים

השחקן ה-12 עולה למגרש

כשאוהדים נאבקים בבעלים, הקבוצה בדרך כלל נפגעת. מצד שני, המוחים בטוחים שחיבור רגשי למועדון והזדהות עמו שווים את המכה המקצועית

משה הרוש
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קשה לנבא לאן יוביל המאבק של אוהדי הפועל תל אביב בבעלים אלי טביב. תוצאותיו יכולות להתברר כהצלחה מסחררת, או לחילופין כחורבן של המועדון. טביב אמנם נכנע ללחץ והודיע על החלטתו להעמיד את המועדון על המדף - בהתאם לדרישות ראשי המחאה - אך קיבל באותו מעמד גם לגיטימציה להצהיר כי "עד שלא יגיע רוכש, אין לי כוונה להשקיע אגורה אחת במועדון". המערכת כולה נכנסה לסחרור, חוסר ודאות מוחלט אחז בכולם.

אוהדי הפועל ת"א התעשתו במהרה והחלו לעבוד - מרב מאמציהם מנותב כרגע לאיתור משקיעים ו/או גיבוש קבוצות רכישה, העיקר לחלץ את המועדון מידי טביב. תוצאות פרקטיות עדיין לא נראות לעין. הם משוכנעים כי במוקדם או במאוחר המושיע יגיע. החלופה - טביב נשאר בהפועל ת"א - היא הגרועה מכל, לטענתם.

ממסי עד לונה צ'מטאיי

"זה מאבק על צביונו, ערכיו ואופיו של המועדון", מבהיר האוהד בועז שובל, שמגבש בימים אלו מהלך לרכישת המועדון באמצעות קבוצת משקיעים, "המועדון מספיק חזק כדי לקום מחדש. גם אם נלך לפירוק ונתחיל במינוס תשע נקודות, נשרוד. כל מחיר שווה, העיקר שטביב לא יהיה פה, גם אם צריך להתחיל מחדש בליגה ג'".

אוהדי הפועל תל אביב נגד אלי טביבצילום: שרון בוקוב

מה דעתכם על מאבקי האוהדים בבעלי הקבוצות? שתפו אותנו בפייסבוק

לעמדתו של שובל שותפים רבים מחבריו ליציע. "ככל שהזמן עובר יש פחות מה להציל, אבל עדיין יש", מסביר ראש מטה המאבק, נמרוד בוכמן, "עוד לא הגענו לשלב של ייאוש ואפתיות. כל דבר, גם פירוק, עדיף על המצב עם טביב. אני שואל את עצמי המון על התהליך וכל פעם מגיע למסקנה שהטעות היחידה היא שלא פתחנו במאבק הרבה לפני כן. זה תהליך שעשוי להיות לו מחיר יקר, אבל האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה".

שלושה גביעים, אליפות, ליגת האלופות ופעמיים שלב הבתים בליגה האירופית - כל אלה בשלוש שנותיו של טביב בהפועל ת"א - לא גורמים לאוהדים לחשוב פעמיים. התארים, במצב הנוכחי, לא מעניינים אותם. הם החליטו כי העתיד עם טביב יהיה כואב ומייסר ושום דבר לא ישכנע אותם אחרת. גם לא מאבקים במועדונים אחרים, שתוצאותיהם הניבו פירות באושים, לא ידליקו אצלם אורות אדומים.

ד"ר שלומית גיא, אנתרופולוגית מאוניברסיטת בן גוריון, חקרה לא מעט תופעות אלימות ומאבקי אוהדים בכדורגל העולמי, ומפנה את ההסבר אל הרגש וההזדהות של האוהדים. "זה תהליך הגיוני ורציונלי", היא טוענת, "האוהדים משוכנעים שיש להם את היכולת לנהל טוב יותר מכל אחד אחר את העסק הזה. אין תשובה חד משמעית לשאלה אם מאבקים כאלה משתלמים או לא, כי זה מאוד אינדיבידואלי. מה נחשב הצלחה ומה כישלון? כל אחד מגדיר זאת אחרת. כשמייצרים מאבק אין לדעת אם זה יצליח או ייכשל. השאלה הכי חשובה אם מייצרים גם אופציה ניהולית ליום שאחרי. יוצאים למאבק כי מרגישים שהמצב כל כך חמור ששווה לקחת סיכון לשלם מחיר מאוד יקר. חלקם מעדיפים להתחיל הכל מחדש מאשר להמשיך בדרך שלא מקובלת עליהם. כל יוזמה ואקטיביות של אוהדים מבורכת, כי זה מעניק להם תחושה של חיבור רגשי למועדון והזדהות עמו. העובדה שהם חשים שהמוצר הזה שייך להם היא כבר הצלחה".

עזבו תארים

אם רק יציצו מעבר לכביש, יגלו אוהדי הפועל ת"א כי קרבות רחוב לגירוש בעל הבית לא מבטיחים עתיד מזהיר, להפך. במשך שנים ארוכות נאלץ בעלי מכבי ת"א לשעבר, לוני הרציקוביץ', להתמודד עם אופוזיציה קולנית ואלימה מצד היציעים. האליפויות, הגביעים והגיחה החד פעמית לליגת האלופות לא דיברו אליהם יותר מדי. הרציקוביץ', מבחינתם, היה אורח לא רצוי.

בדצמבר 2007 העניק להם הרציקוביץ' את מבוקשם והעביר את השרביט לאלכס שניידר. כמעט חמש שנים חלפו, וקשה להצביע על שדרוג. אלו היו חמש שנים נטולות תארים, אובדן ההגמוניה בעיר, חילופי בעלים - מיטש גולדהאר במקום שניידר - וכספים רבים שנשפכו לתעלות הביוב בקרית שלום.

אוהדי מכבי ת"א בתקופה בה עוד ביקשו את עזיבתו של לוניצילום: אוריאל סיני

"לכאורה האוהדים ניצחו", סיפר באחת ההזדמנויות המנכ"ל המיתולוגי של מכבי ת"א, שמעון קורק, "אבל חוץ מלגרש את לוני, לא יצא להם מזה כלום. האוהדים ראו בלוני את הבעיה כי הוא פעל בלי להקשיב להם ולשתף אותם. הם רצו שהוא ישים את הכסף והם ינהלו את המועדון. מאז שהוא עזב התחלפו בעלים, מנהלים, מאמנים וכלום לא השתנה. ברמת התארים וההישגים, זה רק יותר גרוע".

יש לא מעט אוהדים שמתגעגעים לימים ההם, אז הם לפחות התנחמו בתוצאות. "הצלחנו לגרש את לוני, אבל השינוי המיוחל לא הגיע", מודה שחר ישי, מהאוהדים המזוהים במאבק לסילוקו של הרציקוביץ', "לפי התוצאות, המאבק נכשל. גם היום רבים סולדים מהנהלת המועדון, אבל הם מיואשים וכבויים, לאף אחד אין חשק לצאת לרחוב. קיווינו שיבוא מישהו טוב יותר והתבדינו. אנחנו אומרים 'מה לעזאזל יצא לנו מזה'. הרציקוביץ' עדיף על גולדהאר. אם הייתי יודע שזה מה שיהיה, לא הייתי יוצא למאבק. ההנהלה היום יותר מנותקת מהאוהדים ויותר יהירה, אבל האוהדים ברובם אפתיים".

אהדה בלי תכלית

את מכבי ת"א לפחות לא הפקירו בידי עמותה נטולת משאבים כלכליים, ע"ע הפועל פתח תקוה. עד אמצע שנות ה-2000 היה שם מאיר שמיר, שתחת חסותו התברגה הקבוצה בצמרת ליגת העל, נאבקה באליפות, ייצרה כדורגלנים מוכשרים. אלא שהאוהדים ראו בו נטע זר, מיררו את חייו וכפו עליו לנטוש.

אחריו הגיע רונן אלעד, שהחזיק מעמד כמעט חמש שנים לפני שנשבר. הקבוצה הספיקה לרדת ליגה פעמיים, כולל העונה, נכנסה לפירוק ואיבדה כל רלוונטיות בצמרת הכדורגל. "התשובה בגוף השאלה", השיב אלעד לשאלה מה העניקה המחאה הזו, "במבחן התוצאה כולם רואים מה קורה עם הקבוצה. יש מי שחושב שצריך לפורר את הכל ולהתחיל מחדש. אולי הם צודקים. אמנם עשיתי טעויות, אבל את חלקי תרמתי מתוך רצון טוב. לאורך כל שנותיי הבהרתי שלא אאחז בקרנות המזבח".

עם זאת, העונה שעברה גילתה שרוחם של האוהדים לא נשברה. בהמוניהם הם ליוו את קבוצתם - מינוס תשע נקודות - לליגה השנייה, הביעו תמיכה בלתי מותנית ברגעים הקשים והבהירו שהם כאן כדי להישאר ולשקם. הניצחון שלהם, לטענתם, הוא בעצם תחושת השייכות ושיתופם בניהול המועדון.

"חוסר רצונם של הבעלים לשעבר לשתף אותנו בפעילות הקבוצה", טוען עמיאל לייבוביץ', מראשי עמותת אוהדי הפועל פ"ת, "הוא הסיבה למאבק. למדנו עם השנים לפתח חוסן וביטחון בדרכנו. בסוף התהליך הזה הרווחנו שיתוף פעולה עם ההנהלה ורצון משותף לבנות מחדש. כל זמן שהדירו אותנו, לא היתה לאהדה שלנו תכלית. זה היה בלון ריק מתוכן, שבכל מקרה היה מתפוצץ. קבוצת כדורגל זה מוסד ציבורי שאין לו קיום בלי האוהדים, והחשיבות שלנו היום היא הניצחון". לשאלה מה נחשב לניצחון, אין תשובה אחת. זה עניין של סדר עדיפויות - הישגים ותוצאות או חיבור ותחושת שייכות.

"במבחן התוצאה", אומר מנכ"ל הפועל פ"ת, אפי צפריר, "נעשה רק רע. אם שמיר היה נשאר, הקבוצה היתה נמצאת היום במקום אחר. לא היינו מגיעים לפירוק, ירידת ליגה ומשאבים דלים. אבל מבחינת האוהדים, הגרעין הדומיננטי, עדיפה להם קבוצה בליגה ב' בלי שמיר מאשר קבוצה בליגת האלופות עמו. את אלעד הם שנאו כי הקבוצה ירדה אתו ליגה, ואחרי שהוא 'התאבד' כדי להשיב אותה לליגת העל, הם כעסו שהעמיד קבוצה עם אמצעים דלים, שדשדשה בתחתית".

הפועל כפר סבא עברה תהליך כמעט זהה. ב-2008 לקח עמו טביב ארבעה שחקנים בכירים כנדוניה לרכישת 50% מהבעלות על הפועל ת"א. היה זה אחרי שנים ארוכות שאוהדי כפר סבא דרשו את ראשו. הקבוצה חזרה לידי אגודת הפועל כפר סבא, שבהמשך העניקה את זכויות הניהול למשך חמש שנים לידי הראל רייכמן. את ליגת העל היא ממשיכה לראות מרחוק, אי שם בליגה הלאומית.

"הצלחנו לגרש את טביב, אבל זה נכון שהקבוצה מתרסקת", מסביר שי גולוב, מראשי אוהדי הקבוצה, "התחלנו עידן חדש עם תקוות, אבל התבדינו. הטעות שלנו היתה שכאשר הציעו לנו לקחת 20% מהמועדון, לא הסכמנו. המאבק לא הסתיים כי המשכנו בו נגד האגודה".

יו"ר האגודה, שאולי דור, שנלחם לאורך השנים בטביב, הוסיף כי "ההישג הגדול הוא שמיגרנו את האנשים הלא רצויים במועדון. בעידן טביב הקבוצה לא היתה יכולה להיות מודל לחיקוי. התחלנו מאפס, הצלחנו לשרוד וזה לא דבר מבוטל. החזרנו את הזהות לאוהדים. ליגת העל היא לא חזות הכל, הדרך ושיתוף הקהילה לא פחות חשובים. בעבר הצעתי לאוהדים לקחת מניות וחשוב שזה יקרה בעתיד".

יש גם הצלחות

הדרך היתה ארוכה, מייגעת ומפותלת, אבל בחלוף חמש שנים זכתה הפועל אוסישקין תל אביב בכרטיס חזרה לליגה הבכירה בכדורסל. סיפורה של אוסישקין הוא בבחינת מגדלור למאבקי האוהדים באשר הם. מביטים על סיפורה של הקבוצה שקמה מתוך ההריסות, תרתי משמע, עד חזרתה לבמה המרכזית. ניסיונותיהם המרים להפקיע משאול איזנברג את המועדון הובילו אותם להקים עמותת אוהדים, לרשום קבוצה חדשה, שבהמשך זכתה להשתמש בשמה המקורי, ולהתחיל מהיסודות. גרעין אוהדים רחב, שמשלם דמי חבר שנתיים בסך 300 שקל, היה הבסיס לתקומת המועדון, שכולו שייך לאוהדים.

יש גם הצלחות במאבקי האוהדיםצילום: תומר אפלבאום

"המאבק שלנו היה שווה כל רגע", מספר יו"ר העמותה רמי כהן, "האלטרנטיבה שלנו היתה לזרוק את המותג הזה לפח הזבל. ציפינו שתוך חמש שנים נחזור לליגת העל. המבחן הבא הוא לדעת לשלב גופים עסקיים כדי להתמודד ברמות הגבוהות, עם שמירה על העקרונות והערכים של הקבוצה. חשוב לדעת לשלב בין הרומנטיקה לבין הצורך במשאבים כספיים".

הפועל קטמון, חזרנו לכדורגל, חותרת גם היא לאותו יעד. אחרי שמצאו את הדרך להתנתק מוויקטור יונה ויוסי סאסי, שסרבו לשחרר את הפועל ירושלים, הקימו האוהדים עמותה וירדו להתחיל את הכל מהתחתית של הכדורגל הישראלי. שלוש שנים מהיווסדה והדרך לקיבוע מעמדה כקבוצה מהשורה הראשונה, או אפילו השנייה, עוד ארוכה. בינתיים, מסתפקים שם בליגה א' עם תקוות לעתיד ורוד יותר.

אוהדי הפועל קטמון. הדרך לקיבוע מעמדה כקבוצה מהשורה הראשונה עוד ארוכהצילום: דניאל בר און

"יצאנו למאבק כי הפועל ירושלים היתה על סף כליה כלכלית ומקצועית", אומר אורי שרצקי, יו"ר העמותה לשעבר שעשוי להתמנות למנכ"ל, "העובדה שאלפים מגיעים למשחקי הקבוצה היא הניצחון הגדול. עצם זה שהפועל קטמון חיה, נושמת ובועטת, זה הכי חשוב. אנחנו שואפים להגיע ללאומית, אבל צריך זמן וסבלנות. המתכונת הנוכחית בהחלט יכולה להספיק ללאומית. אם וכאשר נהיה בעמדה לעלות לליגת העל, נצטרך לחשוב איך ממשיכים".

גם עמרי שטיינפלד, חבר הוועד המנהל של העמותה, חש סיפוק גדול, למרות שאת הליגות הבכירות הוא רואה, בינתיים, רק בטלוויזיה. "קיוויתי שהפרויקט יצליח, למרות שהיו לי חששות", הוא מספר, "הדרך עוד ארוכה, האתגר כרגע הוא לעלות ללאומית, אבל בינתיים יש לנו קבוצה להזדהות עמה, וזה לא פחות חשוב מכל דבר אחר".

לא כל התקוממות אוהדים נסובה סביב הבעלים. בבית"ר ירושלים כבר שנים מטילים האוהדים הקולניים וטו על החתמת שחקן ערבי. אבירם ברוכיאן יכול להעיד טוב מכל אחד אחר על עוצמת התופת שמגיעה מצד הקומץ, אחרי שהתבטא בעד החתמת שחקן ערבי. לא חלפה יממה וברוכיאן התנצל לאחר שנכנע ללחץ. גם היו"ר הנוכחי, איציק קורנפיין, יודע שלא מומלץ לו לשבור את הטאבו.

"כשהגעתי לבית"ר", אומר מאיר פניג'ל, הבעלים לשעבר, "לא ייחסתי לסוגיה הזו חשיבות, כי לא ידעתי עד כמה זה עומד בסתירה לתפישה האידאולוגית של חלק מהאוהדים. בזמני רציתי להביא את וואליד באדיר, בהמלצת אהוד אולמרט, אבל זה לא יצא לפועל כי היו פערים כספיים. אני מצטער שלא עשיתי זאת, אף אחד לא היה עוצר אותי. היתה תקופה שקורנפיין כמעט הצליח להתגבר, אבל בסוף נכנע ללחץ. מה שעשו לברוכיאן זו בכלל בושה. הוא לא היה צריך להתנצל, ואחרי שהתנצל היו צריכים לקחת לו את סרט הקפטן".

גם משה דדש, היו"ר המיתולוגי, מרגיש היום חופשי להצהיר שלא היה נכנע לקומץ, אך בשורה התחתונה גם הוא לא הצליח לחצות את הרוביקון. "לא היתה לי בעיה להחתים ערבי", הוא טוען ממקום נוח מחוץ למערכת, "פשוט לא היה שחקן ראוי לבית"ר מהמגזר".

גיא ישראלי, מראשי ארגון לה פמליה, לא מתרשם מההצהרות: "דדש ופניג'ל יכולים להגיד מה שהם רוצים, בשורה התחתונה הם לא החתימו ערבי. אין פה בכלל מאבק, כי האפשרות להחתים שחקן ערבי כלל לא על הפרק. זה פשוט לא יקרה, נקודה. לא אולי, ולא אם, זה לא יקרה. זה תנאי קיומי למועדון כמו בית"ר ירושלים, וכולם יודעים את זה. גם לפני קורנפיין וגם אחריו, ערבי לא יהיה בבית"ר. זה לא בא ממקום של גזענות, זה מגיע ממקום אידאולוגי של אהבת וטהרת העם היהודי".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ