תמיר כהן
תמיר כהן
תמיר כהן
תמיר כהן

אירופה הגיעה לקרית שלום. זה אמנם לא הסטייל של טון קאנן, קשירת הידיים של ר'יצרד נילסן או ההתעלמות מהתקשורת של לואיס פרננדס, אבל מהלך "הפרידה" מהקפטן ברק יצחקי שביצעו ג'ורדי קרויף ואוסקר גארסיה בסטייל, תוך כדי התעלמות מהתקשורת וקשירת ידיים של כמה עסקנים מתנגדים - מהווה את הסממן האירופי הבולט ביותר בהשוואה לליגה הישראלית: באירופה לא עושים חשבון לקהל.

סביר להניח שההולנדי והספרדי מכירים את מעמדו של הברק אצל האוהדים. הם ידעו כמה הוא חשוב להם, ולא בגלל המספרים שהוא מספק כשהוא לא במחלקה האורתופדית בוולפסון או אצל ד"ר מרטנס בבלגיה. יצחקי היה סמל עבור האוהדים בצהוב. אמנם לא כולם קנו את נשיקות הסמל והכניסות לרגל של אבוטבול בדרבי, אבל גם עבור הספקנים ביכולתו של יצחקי להביא אליפות (כפי שהבטיח) הם יזכרו לו דבר אחד: הוא בחר שלא ללבוש את האדום.

אבל קרויף וגרסיה לא התחשבו. הם לא שעו לעצתו של המתורגמן/עסקן הישראלי התורן שאמר שהם לא מבינים מה הם עושים, תוך שהוא חוזר על המלה "ליסטן" ומושך בשרוול החולצה. הרי מה לא עושים כדי לבטל את רוע הגזירה. בעצם ההתחשבות בדעת הקהל ובאפקט המחאה העלול להתגבש מהחלטה לא פופולארית, בעלי הקבוצות בעצם באים ואומרים: "היי, מה אתם רוצים? עשינו בדיוק מה שרציתם". כך זה היה בעידן הגלאקטיקוס.

ברק יצחקי. "למה שאהיה מודאג? ברק יהיה בריא ואז גם יחתום בקבוצה", אמר קצבצילום: ניר קידר

כך זה היה עם הקרדיט האדיר לאבי נמני - וכך זה היה בהחתמה ההזויה של קאנן – ההולנדי שהתעופף. הקהל פשוט רצה. הרי ברגע שהאוהדים קיבלו את מה שרצו, או מה שחשבו שהם רוצים, הם הופכים לשותפי גורל עם פרנסי הקבוצה ומקבלי ההחלטות. רק שבדרך כלל בקרית שלום הם חולקים יחד את המפלה. התבוסה. הכישלון.

עם זאת, ולמרות ההערכה לאומץ ולחשיבה מחוץ לתיבת החמש שיצחקי בקושי נכנס אליה, הזוג המלכותי בקרית שלום עשה טעות. בעיקר משום שאולי לא נלקחה בחשבון העובדה שמכבי תל אביב לא הצליחה בשום עונה בלי הקהל שלה. נכון שקהל ומכירות מנויים הם לא ערובה להצלחה ולא חסרות דוגמאות מפורטות עם שנים, הפסדים ושערים מביכים – אבל הקבוצה צריכה את הקהל שלה, וקהל צריך מישהו להזדהות איתו.

המציאות היא שכרגע אין אף אחד בנמצא. הצעירים שקיבלו את הבמה בשנה שעברה אכזבו לא רק מבחינת היכולת אלא גם מבחינת ההתנהלות על המגרש. האוהדים חיפשו בהם את הגאווה המכביסטית. את העמידה האיתנה. את הטירוף גם כשמשחקים מול אורן ניסים ורמת השרון. אבל הם לא קיבלו. משה לוגסי התקרב לזה אבל אז הוציא אצבע משולשת שנכנסה לאוהדים עמוק. לזיכרון.

ברק יצחקי היה השחקן הזה. אמנם הוא היה האיש שלא ידעת מה תקבל ממנו בהתקפה, לכמה זמן האוויר יספיק או מתי הוא ימתח את הרצועה הצולבת - אבל יצחקי נתן את הנשמה בכל משחק. פשוט כי זה מה שהוא למד בבית"ר. עזוב יכולת. עזוב שערים. תן את הלב. תרביץ. תגלוש. תעקוץ. תשבור. תשמור על הכבוד. השאר יגיע לבד.

אם במכבי תל אביב ביקשו לזעזע ולסדר את חדר ההלבשה - הם בהחלט זעזעו. רק שהם צריכים לקחת בחשבון שיש גם אפטר-שוק ובמקרה הזה כנראה יקראו לו אלירן עטר. יצחקי יסתדר. הוא יהפוך למלפפון לוהט שכמובן גם יכבוש נגד מכבי. אבל עטר, לצד המחליף הפוטנציאלי ליצחקי, הם סימני השאלה המהותיים.

זאת כמובן לצד השאלה עד כמה האוהדים ירצו לזכור את זה לצוות החדש שמבקש להביא את אירופה למכבי כדי להביא את מכבי לאירופה. מה שבטוח הוא שמכבי שוב זוכה בתואר אלופת הקיץ, ועוד בתקופת יורו. הישג כלל לא מבוטל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ