כישלון הנבחרת

כן, זה המאמן

במקום ללמוד מקאפלו ולשחק עם שחקני קרית שמונה המתואמים, גוטמן הגיע לתפקיד מקובע, מיושן וללא שום רצון להתאים עצמו למעמד

מוטי דה פיצ'וטו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מוטי דה פיצ'וטו

השחקנים גרועים, אפסים בליינים פרזיטים, לא מסוגלים. יושב הראש גמר את הכדורגל, החריב מהיסוד ורימה את המאמן. והמאמן? זה לא הוא אשם, עובדה שקודמיו בתפקיד נכשלו גם – מה, כולם גרועים? – זה מה שיש לו לעבוד איתו והוא הרי מאמן מצוין. אז זהו, שלא.

למעשה, האשם הכמעט בלעדי בפיאסקו הזה הוא אחד – . עיקר הכישלון נעוץ בחוסר היכולת לזהות (או חמור מכך, להפנים) את השינוי שהכדורגל שלנו עבר וכפועל יוצא להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. גוטמן הגיע לתפקיד מקובע, מיושן וללא שום רצון להתאים עצמו למעמד אלא עם האמונה שהוא יכפה את עצמו על הנסיבות והן יתאימו את עצמן. זו טעות פטאלית בתפישה שהובילה לשרשרת אינסופית של טעויות בביצוע לאחר מכן (שגם את חלקן הגדול היה ניתן למנוע, אגב).

הדבר היחיד שייאמר לזכותו זה שהוא לא לבד. גם התקשורת והשיח הציבורי כולו (בהנחה שעמוד הפייסבוק שלי לא נחשב) תקוע מאחור ומסרב לזהות שהפתרון כבר כאן, מוצג לנו בגאון וזוכה להתנשאות מחפירה. לפתרון קוראים קרית שמונה וכמו תמיד זו לא רק הדוגמא הספציפית, אלא התופעה.

"לא איש של תוכן, אלא רק של סיסמאות". אלי גוטמן, אתמול בתבוסה לרוסיהצילום: שרון בוקוב

בעונה שעברה נפל דבר בכדורגל הישראלי. אלופת ישראל הצליחה, עם השחקנים שנשארו כאן, לבנות תלכיד חיובי בהווייתו – כזה שלא פוזל לצדדים, לא נעלב כשלא סופרים אותו ונראה רעב להישגים שאף אחד לא העז לחלום עליהם. על פניו התופעה הכי לא ישראלית ובדיוק ההפך הגמור ממה ש מייצגת, אבל איכשהו הכי ישראלית. העובדה שהתלכיד הנדיר הזה עדיין מאומן ומתורגל, למרות לנדאו ושרצקי, רק מעצימה את תחושת הפספוס המקצועי.

ההרכב של נבחרת ישראל בקמפיין הזה היה חייב להיות מבוסס על לפחות חמישה שחקנים של קרית שמונה – מהעונה שעברה, כולל טיבי ובדש. בשום אופן לא כולל גזל – כשבמקום הזרים משחקים הישראלים המתאימים ביותר למשבצת שהתפנתה (בניון במקום סולארי, נאתכו במקום אנג'ובו וכו'). בדיוק כמו שקאפלו עשה ברוסיה. בצורה זו לא היה צריך להנחיל שיטה בשלושה אימונים או לצחצח שיניים. השיטה כבר שם, מתורגלת ועובדת. גם באירופה.

אין ספק, זהו מהלך דרסטי. במיוחד בכל מה שקשור לדרך שבה התקשורת, ככל הנראה, היתה מגיבה אליו, אבל זהו המהלך היחידי שהיה יכול להיות בעל ערך ממשי מבחינת נבחרת ישראל. רק שאלי גוטמן היהיר, זה שהפרצוף שלו אחרי גולים לעולם אומר "אמרתי לכם" ולא "יש", הוא לא איש של תוכן, אלא רק של סיסמאות. אז הוא נסע לראות את קרית שמונה באירופה וצפה בה מביסה ללא תנאי את אלופת אזרבייג'אן, אבל היה לו חשוב יותר לטלפן לוורמוט בדרך הביתה.

למרבה האירוניה, דווקא גוטמן, האיש שנחשב ליסודי מבין מאמנינו, הפך את משנתו של אוחנה לפיה כל המאמנים באותה רמה והשפעתם שולית, לנחלת הכלל ולמנטרה השלטת במקומותינו – הכל לטובת קבלת ביקורת מינימלית ובריחה מאחריות. כשזה קורה בימים שבהם הכדורגל בעולם פורח, מעמד המאמן כטקטיקן עולה ורמת הדיון משתכללת, זה מדרדר את הכדורגל שלנו לתהומות שמהן יהיה קשה להתרומם. ולכן, אין מנוס מפרידה.

שחקני האלופה באימון הנבחרת בעונה שעברה. למה לא ללמוד מקאפלו?צילום: ניר קידר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ