בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גזענות על כר הדשא: מלחמת היציעים בטדי

אמנם במשחק מול אום אל-פאחם התנהגו אוהדי בית"ר כמו "ילדים טובים". אך כלל לא בטוח שהרוח הגזענית שנשבה בשנים האחרונות ביציע הירושלמי אכן נעלמה

9תגובות

דף A4 ועליו הכיתוב "צה"ל'' הופיע בחזית אחד האוטובוסים שנקלעו אמש (שלישי), יחד עם כלי רכב פרטיים רבים, לפקק הארוך שנוצר בצומת הסמוך לאצטדיון טדי, לפני המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי אום אל פאחם. כאן בונים, קודחים, חופרים ומרחיבים - כחלק מהעבודות הקדחתניות לקראת אירוח גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות ביוני הקרוב - אך בדרך לאצטדיון, צוואר הבקבוק רק הולך ומצטופף. האוטובוס פילס באיטיות את דרכו, ומשהגיע אל יעדו, פרץ מתוכו המון משולהב. חיילים לא היו שם, אף לא יהודים. "אללה הוא אכבר", צעקו אוהדי אום אל-פאחם, שנהרו מן הדלתות הפתוחות אל הקור המקפיא, בואכה המשחק הטעון ביותר בעונת הכדורגל הנוכחית. "צה"ל' היה כנראה חלק מתרגיל הסחה ביטחוני.

ההיערכות למפגש שהוגרל במסגרת סיבוב ח' של גביע המדינה היתה נרחבת. ניידת הוצבה בכל אחד מהצמתים בדרך העולה לירושלים, ערוכה לכל צרה שלא תבוא. המודיעין, לפחות, העריך שזו בוא תבוא, וצעדים מקדימים ננקטו. כך למשל, כמה עשרות מאוהדיה המוכרים של בית"ר פתחו את הבוקר לקול צלצול טלפון, כשמצדו השני של הקו התריע בפניהם קול רשמי שלא להגיע למשחק. סוג של מעצר מונע. יושב ראש הקבוצה, איציק קורנפיין, אף ביקש בתחילת השבוע לארח את המשחק ללא קהל כלל. בעבר ספגה הקבוצה קנסות כבדים ועונשים נוספים, כולל הורדת נקודות ליגה, בשל קריאות גזעניות וגילויי אלימות כלפי בני מיעוטים שעבדו בצוות הניקיון של האצטדיון. מצבה הכלכלי הקשה של בית"ר לא מאפשר לה לבכר את חירות הפרט על חשבון הכיס. לבסוף, ולאחר ביקורת ציבורית, חזר בו קורנפיין והמשחק התקיים כסדרו.

אילן אסייג

אל חומרי הבעירה המוכרים, נוספה אתמול המתיחות בחסות החתמתם המסתמנת של ג'אבריל קדאייב וזאור סדייב, שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים ששודכו לקבוצה על ידי הבעלים ארקדי גיידמק. אף ערבי לא שיחק בבית"ר מעולם, מוסלמים בודדים בלבד השתחלו לתוכה ב-76 שנות קיומה. דבר דתו של אחד, ויקטור פאצ'ה האלבני, נודע רק בדיעבד. שני, איברהים נדאללה הניגרי, ביקש לעזוב לאחר שספג קללות ונאצות. למעלה מעשור חלף מאז ברח כל עוד נפשו בו, ובית"ר, כנוסח השלט שהניפו אוהדיה במשחק הליגה בשבת האחרונה, שמרה על טוהרה. לפחות בכל הקשור למוסלמים. נוצרים מתקבלים בה בברכה.

גזענותה של בית"ר מתחלקת לשניים. חלק מאוהדיה מתהדרים בה ברבים, מתגאים בה כבאביזר סטטוס. כשהשחקנים עולים לכר הדשא לחימום, הם מתקבלים בשירת "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה". נהמות מלוות את השירה. אירוניה שנועדה לעקר את מי שיבקש לבקר אותם. אם הם מתגאים בכך בקול רם, מה יועילו ההטפות? החלק השני הוא חלק ההכחשה, חלקו של הפחד. הנהלות בית"ר לדורותיהן בחרו לטמון ראשן בחול. מסביבה של בית"ר הלכו השחקנים הערבים-ישראלים והתערו במחזור הדם של הכדורגל הישראלי, הפכו לכוכבים, יצאו לשחק באירופה ותפסו לעצמם מקום של קבע בנבחרות הלאומיות. מקומם לא הוכר בקבוצה המזוהה עם הימין הישראלי ההולך ומקצין. במספר הזדמנויות טענו עובדים רשמיים בקבוצה כי פשוט לא נמצא האחד המתאים, לפחות לא בתקופתם. צירוף מקרים מוזר שכזה. יובל נעים, מאמן הקבוצה בעונה שעברה, פוטר והודה שלשני הפסדיו האחרונים בתפקיד - לקבוצות בני סכנין ובני לוד - היה חלק בפרידה. קרב ניטש כעת סביב זהותה של הקבוצה. מול הצעקות הגזעניות, עומדים חלק מאוהדי בית"ר ומגנים, אך לא חזק מספיק.

בינתיים במגרש, החלו אוהדי אום אל פאחם לשיר דקות רבות לפני ששחקניהם עלו לכר הדשא, מתכוננים למשחק הגדול בחייהם. "תשמרו על הכוח", הפציר בהם אחד מאוהדי בית"ר, מעבר לגדר שהפרידה בין האוהדים. דאגה אמיתית למיתרי קולם, עם זאת, לא באמת היתה כאן. בצדו הדרומי של האצטדיון נבנה כעת היציע שיגדיל את תכולת טדי לכ-30 אלף מקומות. הערבים, לדעתו של אותו אוהד בית"ר, עוד צריכים כנראה לערבב את הטיח. בהמשך ביקש לו ולחבריו ארבע כוסות קפה, עם סוכר. קולות הגיחוך פלטו אדי קור לאוויר. מעברה השני של הגדר, אוהדי אום אל פאחם אמנם לא שמעו את תוכן השיחה, אך יכולים היו כנראה להעריך. "מלחמה", צעקו, זעם ניכר בעיניהם ובשפת גופם, ומסביב געשו קולות הבוז. לרגע נדיר אחד, לא ששו אפילו המיליטנטים שבאוהדים אלי מלחמה.

ממול, ביציע המזרחי, המאכלס את הקיצוניים שבאוהדי בית"ר, נתלה שלט עם הכיתוב "אוהדי בית"ר נגד אלימות וגזענות במגרש". הוא החזיק מעמד עד לשריקת הפתיחה, אז כנראה הבחינו מספר אוהדים לא רק בצבעו הצהוב, אלא גם בכתוב עליו. כל עוד לא נשמעה שריקת הפתיחה, התקיימה ביתר שאת גם הדינמיקה שמניעה קהלים במשחקי כדורגל - קהל אחד פוצח בשיר מתגרה ונענה מיד בתגובה שנונה יותר או פחות - ובמסגרתה הועמדו על דיוקם הבדלי הכוחות המשמעותיים בין קבוצת הצמרת מליגת העל לזו מתחתית ליגת המשנה. הפעם, בניגוד למורגל במאבקים בין אוהדי קבוצות ליגת העל ההומוגניים ברובם בדעתם, קיבלו חילופי הקריאות גוון פוליטי מובהק. "יא בינת איל סולטן, איפה רמת גן? אין כמו אום אל פאחם, הכי טוב בעולם", שוררו אוהדי האורחים שורה הומוריסטית מהסדרה "עספור", אותה יצרו דווקא שני אוהדי בית"ר. בתגובה נענו בקריאות "הר הבית בידינו" שהלכו והתגברו משהבינו אוהדי בית"ר את נחרצותן ונצחיותן. אוהדי אום אל פאחם עברו מצדם לשירים בערבית בלבד ונופפו בדגל פלסטין שהונף לשניות מעטות לפני שהוסתר, כאילו הוסלק אל המגרש בתחתונים. מנגד הונפו כתמיד דגלי ישראל. כך הלך איש-איש והתכסה בלאומיותו, שהגדירה אמש את ההתמודדות אף יותר מצבעי הקבוצות עצמן (אל אוהדי מכבי, שאינה נחשבת לבכירה שבקבוצות העיר, הצטרפו גם אוהדים באדום וירוק, מקבוצות נוספות במגזר).

אילן אסייג

בחלק הספורטיבי של המשחק, שרדה בית"ר, שהודחה בעונה שעברה בסיבוב המוקדם על ידי קבוצה מהמגזר הערבי, את המוקש הנוכחי. שער מהיר של ערן לוי, כוכב בית"ר ירושלים, בפתיחת המשחק, וארבעה נוספים בהמשך, שניים על ידי לוי עצמו ושניים על ידי דומיניאק גלאבינה, שחקן החיזוק הקרואטי של הקבוצה, הביאו לה ניצחון. חזרתה של בית"ר, בסופן של שנים קשות לא מעטות, אל צמרת הכדורגל הישראלי, הובילה לכך שכל גול במשחק אמש שימש לא רק חגיגה של עליונות כשרונית, אלא עבור כמה מהאוהדים גם הוכחה לעליונות אידיאולוגית. חבר הכנסת אחמד טיבי, שנכח במשחק, זכה כך, למשל, לקללות בכל גול.

אלא שמעבר להקנטות נקודתיות, מי שחזה פיצוץ במשחק, התבדה אמש מכל ההשערות. "למחות את זרע עמלק" או "סלים טועמה מחבל", שורות ידועות משירי האוהדים של בית"ר, לא הושמעו אמש כלל, אולי בשל מעצרי המנע ואולי מתוך הבנה של האוהדים כי זרקור גדול מדי מופנה לעברם. כמאסה, היו אמש אוהדי בית"ר הילדים הטובים שכולם מבקשים שיהיו. אוהדי אום אל פאחם היו אלו שפרקו עול, כמו מנצלים את ההזדמנות החד-פעמית שניתנה להם לספק הד לקריאות ששמעו עד כה רק בטלוויזיה.

רק במגרש עצמו, הושארה לרגע הגזענות בצד, והסלנג גבר על כל מחלוקת לאומית. לקראת סיומה של המחצית הראשונה בעט חן עזריאל, חלוץ הקבוצה, כדור שעשה דרכו לרשת אך נעצר לבסוף בקורה. הוא תפס במכנסיו, משך את חולצתו כמו קורע אותה מעליו, ונראה כי פלט לאוויר מספר מילים שתאמו את תחושת האכזבה שאחזה בו. "יא אללה, איזה באסה", אמר אולי, כמו שהיינו אומרים כולנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#