הקופים הירוקים, עכשיו הסרט

מצ'ואיזם ישראלי, כדורגל וחיפאיות הם שלושת היסודות שמרכיבים את "קוף ירוק", סרט קצר שמציב לכל אוהד מראה גדולה מול הפרצוף

עמית לוי, כלבו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית לוי, כלבו

תחשבו מה היה קורה אם הייתם ביציע בקרית אליעזר עם דגל של מכבי או הפועל, צבועים באדום או בירוק, מעודדים את יובל אבידור או קוראים ליניב קטן לבוא לפה. מתישהו, במהלך הדרבי ששבועות חיכיתם לו, כשאתם וכל עשרת אלפים האוהדים מסביבכם בשיא הטירוף, מישהו היה מחליט לזרוק רימון עשן, כזה שאיכשהו הוא הצליח להשיג ולהבריח לתוך האיצטדיון. תחשבו מה היה קורה אם בגלל חוסר הבנה באמצעי לחימה, מה שהרגע הושלך מהיציע היה למעשה רימון רסס. תחשבו על עשרות הרוגים, אולי מאות. תחשבו על גודל האסון המיותר הזה.

כשאיתי שגיא חיפש רעיון לסרט גמר בלימודי הקולנוע, הוא ישב עם אשתו על השטיח בסלון דירתם. באותו רגע שעלה סיפור הרימון בדרבי, הוא קלט שיש לו את זה. מאז, כדרכם של אמנים ויוצרים, הוא עבר עם עצמו מסע ארוך ולא פשוט, כשבדרך הוא מציב לעצמו מראה מול הפרצוף, נובר אל תוכי נבכי נשמתו ועוצר בכמה תחנות בחייו. רבות מהן היו קשורות, בדרך זו או אחרת, בשלושה נושאים מרכזיים: כדורגל, מצ'ואיזם ישראלי וחיפאיות. מהשילוש הקדוש הפרטי שלו יצא "קוף ירוק", סרט הביכורים שלו שהעבודה עליו נשלמת בימים אלה.

אין לי בעיה עם "הפועל זונה"

בתחילת העשור הקודם, שגיא, 35, עוד למד פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטת חיפה. במסגרת אחד הקורסים בתקשורת התקשו הסטודנטים לבחור סצנה קולנועית אחת ולנתח אותה. שגיא בחר ב"ג'ימי גרימבל", הסרט הבריטי משנת 2000 שבמרכזו ילד ביישן וצנום ממנצ'סטר שחולם להיות שחקן כדורגל ובינתיים סובל מהצקות בבית הספר, בין השאר כי הוא אוהד של סיטי ולא של יונייטד. הנקודה שבחר להציג בפני הכיתה היתה השימוש בצבעי הקבוצות, תכלת ואדום, לאורך הסרט שבו אין לאף אחד ספק מה מייצג את הטובים ומה את הרעים, וזרם עם אותו קונספט והחליף את הצבעים ממנצ'סטר בירוק ובאדום של חיפה.

שחקני מכבי חיפה והאוהדים. מישהו כאן מחיפה?צילום: שרון בוקוב

בשנים האחרונות הוא הספיק להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה תעשייתית בטכניון ("סבלתי מכל רגע"), לפרוש באמצע הלימודים ("התעוררתי אחרי שנה א' ונהיה לי שחור בעיניים"), לעזוב את נוה שאנן לטובת תל אביב ("השארתי חברה בחיפה"), לנטוש קריירה במחשבים ("שנייה לפני שהאפליקציות נכנסו לתחום"), והתחיל ללמוד קולנוע בבית ספר מנשר.

את הצבע שהוא הולך איתו כבר יותר משלושה עשורים הוא בהחלט לא מסתיר. בשנים האחרונות הוא ניסה "לשחזר את עצמו בתואר אוהד", כפי שהוא מגדיר את התהליך. "להיות אוהד בשבילי זה לצאת למלחמה", הוא מנתח, "נזכרתי בחוויה שעברתי בליברפול ב־2007. אני עומד ביציע באנפילד וצועק 'חיפה מלחמה! חיפה מלחמה!', ופתאום הגוף שלי פשוט שמט, כמו שהוא. בארץ היתה אז מלחמת לבנון השנייה, כשדיברתי עם אמא שלי בטלפון נפלו על הבית שלה טילים ובמקביל אח שלי שלח לי הודעה, 'אני יוצא למלחמה, אוהב את כולכם'".

בכלל, ז'רגון מלחמתי ביציעי הכדורגל הוא משהו שליווה את שגיא לאורך כל העבודה על "'קוף ירוק". "זה לא משהו שאני צועק במשחקים מגיל אפס", הוא מודה, "כי זה לא היה קיים בשנות ה־80 ונכנס רק בשנות ה־90. אבל היום, מלחמה היא הקונטקסט הראשוני שלי כשאני מדבר על איצטדיון כדורגל".

זה קישור אלים.
"כדורגל הוא דבר מאוד לאומני, בכל העולם, אבל אצלנו הוא מזוהה עם אספסוף, עם קומץ. זה תמיד 'הם', כשלמעשה זה 'אנחנו'. אני זוכר אפילו את עצמי כאוהד מאוד אלים".

תגדיר "אלים".
"השפה, ההתנהגות, אבל בעיקר אני זוכר שהמחשבה היתה אלימה. אני אמנם שמאלני־ציוני שמקבל את כולם, אבל אם מישהו תוקף אותי אני אדע לשמור על עצמי. אבל אז אתה זורם עם זה כי זה מה שמקובל, ומסתובב ברחובות מנצ'סטר לפני משחק בליגת האלופות עם דגל ישראל עליך, או ברוטרדם במשחק של מכבי נגד ולנסיה, בלי בושה, בשכונה זרה בארץ זרה, כאילו הדגל הוא גלימה של סופרמן, וצועק 'ישראל, ישראל'".

מאיפה זה בא?
"כשהייתי ילד אמרתי, 'או שאני אהיה שחקן של מכבי חיפה או שאני אהיה האוהד הכי שרוף שלה'. בסוף לא זה יצא ולא זה יצא, אבל ליוויתי את מכבי חיפה בכל מיני מקומות בעולם. אגב, אחרי המשחק בליברפול בליגת האלופות יצאתי החוצה, קניתי צ'יפס, עמדתי ברחוב ופתאום חטפתי פיצוץ לפרצוף. הגיעו שלושה חוליגנים והתחילו לפרק אותנו מכות. אתה מבין, באותו זמן יש מלחמה אמיתית בארץ, אחי גויס למילואים ונקלע להיתקלות, מממש את הישראליות שלו; ואני בליברפול, צועק 'מלחמה' ועם כל הדיסוננס הזה עוד חוטף מכות מחוליגן".

אוהדי מכבי חיפה ביציעים. "כדורגל הוא דבר לאומני", אומר שגיאצילום: אילן אסייג

כמה רחוק הלכת עם זה, כאוהד?
"עצרתי את עצמי בגיל צעיר יחסית. זה הסתכם בלזרוק דברים למגרש, סלילים וכאלה. אבל ראיתי אלימות בכדורגל. גם אני פרצתי למגרשים כילד באליפויות של שנות ה־80 וגדלתי על ברכי הבריונות הקטנה אבל אז זה הרגיש לי תמים הרבה יותר. אני זוכר שבשנות ה־80 היינו יושבים ברמת גן או בבלומפילד ומעלינו היו עפות אבנים ושקיות שתן. זו אלימות שהיא לא לעניין, אבל היא לא חורגת מהגבולות שלה".

בדמויות הראשיות ב"קוף ירוק" שגיא הכניס לא מעט מעצמו ובעיקר בגיבור המרכזי בעלילה: לירון, תלמיד תיכון בן 17, שאבא שלו נהרג במלחמת לבנון השנייה וכעת הוא חולם להיות לוחם כמוהו. אלא שבעיה רפואית מונעת ממנו לממש את עצמו והוא מחליט להשקיע את כל הטסטוסטרון וההורמונים של גיל הנעורים בטריבונות של ליגת העל ולהיות אוהד "כמו שאבא שלו לימד אותו להיות". שם, הפתרון שלו פשוט: הוא ישליך רימון, המשטרה תוציא לו תיק פלילי – והרי לכם תירוץ מושלם לכל העולם למה הילד הולך להיות ג'ובניק.

"אם הקרב לא קורה אצלו בשדה המלחמה", מסכם שגיא, "הוא יקרה בכדורגל. זה בעצם סיפור של נער ישראלי בחברה גברית ומצ'ואיסטית, שרוצה לממש את הזהות הגברית שלו כפי שמצופה ממנו אבל לא מאפשרים לו. אבל הוא לא בהכרח אספסוף - הוא בחור רגיל, נורמטיבי, שנמצא בסיטואציה בעייתית בחיים שלו. במציאות, תמיד יהיה את האחד הזה – נער שביר או אפילו מישהו מבוגר יותר - שברגע אחד בחיים יעבור את הגבול".

"אני זוכר כילד וכנער בני טובים כאלה, שהיום הם שדרת מעמד הביניים שמחזיקה את המדינה הזו, הולכים מכות במועדונים כי מישהו התחיל עם חברה שלהם. ראיתי יותר מאגרוף אחד שעף לאוויר. אלה אנשים שהיום יש להם תואר שני, דוקטורנטים, עורכי דין. אבל בכולנו זה בוער וזה מה שהחברה מכתיבה לנו".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והפרשנויות של "ספורט הארץ" ישירות אליכם

כמה מלירון, במקרה הזה, זה אתה?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 12, משהו שלא היה מקובל אז בין החברים שלי, אבל לא גדלתי עם אבא בבית. אף אחד לא לימד אותי להתגלח, למשל. הייתי ילד שסבל מהצקות. קראו לי 'גמד' כי גבהתי רק בשנה האחרונה של התיכון. הייתי בקאנטים, מסביב כל החברים שלי היו מזיינים ולי אפילו לא היתה בחורה. הייתי רגיש, ילד פרחים ששומע אביב גפן וג'ון לנון מצויר לו מעל למיטה. גם כדורגל לא ידעתי לשחק, למרות שהייתי בקבוצות. וגם לי יש בעיה רפואית של לחץ דם נמוך, אבל הצלחתי להסתיר אותה במשך השנים והייתי קצין בשריון. בסרט, לירון מצהיר שהוא לא בקרבי לא כי הוא נחות פיזית, אלא מכיוון שהמשטרה עצרה אותו ושהוא עד כדי כך מגניב. אז הבאתי את עצמי לדמות".

בסרט, אמא של לירון מכניסה לחייהם גבר חדש, שלמורת רוחו של הבן אוהד את הפועל חיפה. "כאן למשל עשינו שימוש בקונספט של הצבעים", מתאר שגיא, "אם בהתחלה האמא לבשה ירוק, אז כשיש לה בן זוג חדש היא לובשת שמלה לבנה עם פס אדום, ולקראת סוף הסרט היא לובשת בגדים אדומים ושחורים. לירון, לעומת זאת, לובש כל הסרט חולצה ירוקה או כזו בצבע נייטרלי, כמו כחול. ובן הזוג של האמא תמיד לובש אדום".

גם אתה כזה פנאטי בעניין הבגדים?
"עד היום אשתי קונה לי בגדים ירוקים. היא יודעת שצריך לקנות ירוק, ככה גם לילד שנולד לנו לפני חודש וחצי".

זה ברמה שאדום לא נכנס הביתה?
"זה היה ככה עד לפני כמה שנים, אבל היום אני כבר הולך עם אדום וצהוב. אלו דברים ילדותיים. יש קללה של אוהדי הפועל לאוהדי מכבי, 'חמאסניקים'. אתה יודע למה?".

בגלל הירוק.
"נכון. אבל ירוק זה גם צבע של גראס, וזה מה שאוהדי מכבי שרים להם בחזרה. זה צבע של חיים, אז למה להגיע למקום כזה? שמכבי חיפה זה סעודיה, שזה חמאס? אתה מבין שמשהו פה דפוק".

ואיך האוהדים של מכבי?
"תראה, קראתי לסרט 'קוף ירוק' כדי להאדיר את הקופים הירוקים. הם גם עזרו לי בהפקה, העבירו לי דיסק עם שירים שלהם ועזרו בצילומים ביציע. יש לנו אחלה קהל שנתן לנו חומרים לסרט, וזה לא משהו שקל למצוא. לא מדובר בפרחחים אלא באוהדים כמוני וכמוך. בכלל, ארגוני אוהדים מלאים באנשים שרוצים להביע אהבה והערכה לקבוצה שלהם, אבל יש ביניהם כאלה שעוברים את הגבול. אני רק מקווה שהעידוד בארץ יהיה פחות שונא ויותר אוהב. נגיד, אין לי בעיה עם 'הפועל זונה' אבל כן יש לי בעיה עם 'מלחמה'".

"הקופים הירוקים הם גאונים. במהות הבחירה בשם שלהם, הם פגעו בכמה אלמנטים שהם לא כיוונו אליהם. אמרו להם שהם פרימיטיביים אז הם לקחו את זה לקיצוניות, ואמרו אנחנו קופים. בסרט, לקחתי את הדימוי הזה לכיוון אחר. באחת הסצנות ניסיתי להפוך את הגיבור שלי לקוף, לחיה, כשהוא צבוע בירוק ולובש חולצה ירוקה. לעומת זאת, בסצנה אחרת הקוף הירוק הוא קצין בוועדה רפואית בצה"ל, ולובש מדים".

מאוכזב שהקסם לא קרה

אף על פי שבכלל נולד וגדל בקרית ביאליק ולחיפה עבר רק כשהיה סטודנט, שגיא הוא חיפאי גאה. "זו עיר מדהימה עם לוקיישנים מעולים לצילום. אנחנו למשל צילמנו בכמה מקומות שמזוהים מאוד עם חיפה - בקצה חוף שמן, איפה שהיה הג'נסיס; ברחוב הלל, עם הבהאיים ברקע; במצפור שליד האוניברסיטה, שמשקיף על כל המפרץ; קצת בעיר התחתית, במנהרה של אגד וגם באיצטדיון קרית אליעזר".

אגב, על עניין רימון הרסס שגיא נאלץ לוותר בסופו של דבר מסיבות טכניות, אבל החליף אותו באבוקה ("שכשמדליקים אותה בתוך יציע ירוק, האש נראית אדומה").

רגע, אבל איך משיגים אבוקה?
"את זה תעזוב, זה יכול לסבך אנשים".

נשמע עסק יקר, להפיק סרט.
"אם אתה לא מגיע ממשפחה עשירה זה כמעט בלתי אפשרי. לי המשפחה עזרה קצת, אבל זה לא שאנחנו משפחה מרובת אמצעים. פנינו לקרנות לקולנוע וקיבלנו תמיכה מקרן גשר לקולנוע רב תרבותי, שנתן לנו תקציב מסוים. אחר כך מתחיל שלב ההלוואות, הבנקים, החסכונות והעזרה מסביב. נכון, יכולתי לחסוך פה ושם בעלויות; אבל התחלתי ללמוד קולנוע בגיל מאוחר, ואם הסרט הזה לא יתרומם יכול להיות שהוא יהיה האחרון שאני אעשה בחיים. בסופו של דבר, העבודה מתבססת על עשרות אנשים שעובדים בהתנדבות יומם ולילה".

ולאן אתה רוצה להגיע איתו?
"אני מקווה שעד פסח נשלים את שלב העריכה והסאונד ואז נוציא אותו לפסטיבלים הגדולים בעולם. מההתחלה כיוונו לפסטיבל קאן וכאלה, אבל תכלס אני הכי רוצה שהוא יוקרן בפסטיבל חיפה. זה סרט על חיפה, על חיפאים. אם כל זה יקרה והסרט יצליח, אני חולם לעשות ממנו פיצ'ר באורך מלא".

לפני כשבועיים העלה שגיא ליו־טיוב ולאתרי שיתוף אחרים את הטריילר של "קוף ירוק", תוך פנייה כנה לאנשים לסייע בגיוס תקציב שעדיין חסר כדי לסיים את העבודה על הסרט. "אנחנו מנסים לא להיגרר לעוד חובות", הוא מסביר.

בכמה כסף מדובר?
"3,000 דולר. בתמורה אנחנו מבטיחים לתת לכל תורם מתנה בהתאם לגודל התרומה. למשל, על תרומות צנועות ניתן 'תודה' או גלויה, ולתרומות יותר נדיבות ניתן לינק לצפייה ישירה בסרט, כשהוא ייצא".

כמה אותנטי הדרבי ברקע של הסרט?
"אני בעצם יוצר דרבי בדוי, שלא היה. מאוד רציתי לשלב בסרט את הסיפור של ראובן עטר, אבל זה לא יצא. אפילו יצרנו שער של עיתון עם הכותרות 'הקרב על הכרמל' ו'שובו של המלך' עם תמונה של ראובן עטר. צילמנו ביציע בקרית אליעזר ב־0:0 של גביע הטוטו, ואנחנו גם מקבלים חומרים מקוריים מערוץ 5 ומההתאחדות, שעזרו בעבודה על הסרט".

תהיה בדרבי הגביע ביום רביעי?
"לא. אני כבר מזמן הולך פחות למשחקים. פעם היה לי מנוי אבל בשנים האחרונות הרגשתי שנעלמה הנשמה לקבוצה. נשארתי אוהד שרוף, אבל אני ביחסים מתוחים איתם. אני מאוד מאוכזב לדוגמה ממה שקרה עם עטר".

באיזה מובן?
"אני לא מאשים, אבל אני מאוכזב שהקסם לא קרה. אני אוהד של נוסטלגיה, כמו ג'ימי גרימבל. אני אוהב שיש קסם בכדורגל וזה חסר לי היום. לא שהכל היה טוב ויפה בשנות ה־80, אבל הייתי ילד וזו הבועה שאני רוצה לשמר".

אתה מצפה שאוהדי הפועל יתרמו מכספם למען הסרט?
"תראה, בהתחשב בעובדה שבמשחק בסרט הפועל מנצחת, אז אני חושב שהם יכולים. אבל אני מקווה שאנשים שמעריכים אמנות צעירה יתרמו, לא משנה את מי הם אוהדים".

צפו בטריילר של הסרט:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ