אליניב ברדה יפריח שממה?

יומיים בווסרמיל מעידים שהפועל באר שבע בעניין, אך מידת הצלחתה תלויה באיש שחזר מבלגיה כדי לרוץ לסחוב שערים בזמן שכולם הולכים

איתי מאירסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתי מאירסון

נתחיל בשורה התחתונה: הפועל באר שבע בעניין. בעניין של מה? בעניין של כדורגל, של ליגה, של הדבר הזה שקורה בין הטורנירים הבינלאומיים של הקיץ לבין פגרות הנבחרות והחגים. הפועל באר שבע בעניין, משום שבכל עונה אחרת ההחתמה של מאור בוזגלו היתה גולת הכותרת שלה, אבל הפעם היא רק כותרת המשנה לכותרת הראשית: אליניב ברדה חוזר הביתה.

בעשור הקודם, כשאיל ברקוביץ' חזר מאנגליה לעונת פרישה בישראל, הוא ראה את כל הנוגעים בדבר כסטטיסטים באוטוביוגרפיה הנכתבת שלו. עד היום הוא לא סולח ליעקב שחר על חוסר שיתוף הפעולה ועל כך שגרם לו לעשות את סיבוב הפרידה דווקא במכבי תל אביב, ועוד לצד שניים מהגדולים שבשודדי הפוקוס של דורו - אבי נמני וג'ובאני רוסו. אצל ברדה הסיפור אחר. הוא חוזר בשיאו, או לכל הפחות לא רחוק מדי משם, כשברקע הצעות מפתות בהרבה, גם מהארץ וגם מבלגיה. לכולן סרב בנימוק שאין בו גרם אחד של ציניות: אני לא מגיע כדי לסיים את הקריירה בבאר שבע. אני מגיע כדי לשחק בה עד סוף הקריירה. יחי ההבדל הקטן.

אימון בוקר, יום שני. השחקנים נשפכים מהמנהרה אל הדשא בווסרמיל. מאמן הכושר מפזר מאחורי השער אביזרים שרק מאמני כושר יודעים את שמם – צלחות פלסטיק קעורות, מעין קונוסים חסרי שפיץ, וגם מוטות ברזל שננעצים בדשא במרחק מדוד אלה מאלה. החימום יוצא לדרך. אלישע לוי משקיף מרחוק. עבור מאמן, לחזות בקבוצתך עוברת אימון כושר זה בערך כמו לראות את המכונית שלך על הרמפה במוסך. פורנוגרפיה של חוטי חשמל חשופים וכבלים שמשתרבבים מהמצבר. אין לך מה לעשות עם זה. אלישע יוצא לריצה קלה, סוג של אימון אישי. הוא מקיף את המגרש, ועוד פעם, ופעם נוספת, ומציץ בשעון בתום כל הקפה. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים מעולם לא נראתה כל כך מוחשית. אלוהים, איזה חום. ולמה הוא לא חובש כובע?

סוחבים שערים באימון. מעמד שמזכיר איסוף קרשים בל"ג בעומרצילום: שרון בוקוב

אימון הכושר מסתיים, והקבוצה עוברת לידי אלישע. הוא מורה לשחקנים להציב שני שערים ניידים במרחק חצי מגרש זה מזה. כדורגלנים מקצוענים מורגלים בסחיבת שערים קבוצתית - הם עושים זאת בכל יום מגיל 7. אבל לא משנה כמה גדלו מאז, המעמד הזה תמיד מזכיר חבורה של ילדים שאוספים קרשים למדורת ל"ג בעומר. החבורה צועדת באטיות שאננה לכיוון השער הנייד שמחכה מחוץ למגרש, אבל רק אחד עושה את הדרך בריצה קלה ומגיע ראשון. הוא נשען על הקורה וממתין שיגיעו האחרים. לבחור הזה יש שביל באמצע ופוני שנופל על המצח. קוראים לו אליניב ברדה, והוא הגיע לבאר שבע הקיץ אחרי שש שנים, שני גביעים, אליפות ו־57 שערים בגנק.

מאוחר יותר, כשאשב עם אלישע בארבע עיניים, אספר לו כמו אחרון המלשנים שברדה הגיע ראשון לסחוב את השער. "אני שמח שגם אתה ראית את זה", הוא ישיב בחיוך, "הוא צנוע, עניו, משמש דוגמה לאחרים. ברדה זה אישיות בסדר גודל שהמקום הזה זקוק לו. תוסיף את העובדה שהוא באר שבעי אמיתי שגדל פה, ותבין עד כמה הוא החתמה מצוינת שלנו".

ספר לי קצת על מה שעובר לך בראש ובבטן רגע לפני שהכל מתחיל מחדש.
"תראה, אני הרבה זמן בעסק הזה. תמיד לפני עונה יש תכונה גדולה מסביב, וגם אצלך בפנים. אתה רוצה לדעת אם מה שעשית בהכנות יתברר כדבר המוצלח והנכון. ובשביל לדעת את זה, צריך להתחיל לשחק".

הסגל השתפר ביחס לעונה הקודמת?
"הבאנו חמישה־שישה שחקנים ועזבו שמונה־תשעה. הבסיס של הישראלים גדל. אתם תראו שגם הצעירים יקבלו יותר דקות. בן אלגרבלי, פירס עווד, לוטם זינו – זה הרבה במועדון כזה. מבחינה פיסית ומנטלית, הקבוצה שלנו מוכנה עד כמה שהיא יכולה להיות, אבל בכל מה שנוגע לסגל, אנחנו עדיין מחפשים חיזוק. אנחנו מחפשים שחקן שהוא או קשר או מספר תשע, ושיהיה פיגורה כמו ברדה".

אלישע לוי. "בשביל לדעת אם פעלת נכון, צריך להתחיל לשחק"צילום: שרון בוקוב

מה אתה יכול להבטיח לאוהדים?
"נעשה הכל כדי שתהיה לנו קבוצת צמרת סופר־מקצועית, יציבה, עם כדורגל אטרקטיבי, קבוצה שלא תיאבק עד הרגע האחרון כדי להישאר בליגה. ובעיקר, קבוצה שתעשה כל מה שצריך בשביל הסמל. והסמל בבאר שבע זה לא סתם סיסמה. יש לנו תנאים טובים, אנשי מקצוע מעולים, יש לנו קהל גדול עם זהות מקומית חזקה וציפיות גבוהות. צריך לעשות עונה טובה".

לפעמים האוהדים שלכם מצפים מהקבוצה לדברים שהיא לא ממש יכולה לתת. יש תחושה שבתור מאמן אתה צריך להשקיע הרבה אנרגיה בניהול הציפיות האלה.
"לא יעזור כלום, צריך להגיד להם את האמת. צריך לזכור שקבוצה שרוצה להיות בצמרת זה עניין של תהליך. באר שבע התמודדה בשנים האחרונות בתחתית, עלתה ליגה, התהוותה כל הזמן. אבל עם התנאים הטובים שיש פה, והקהל שיכול לתת לנו יתרון אדיר, בסוף זה חייב לקרות. בסוף זה יקרה".

אימון הבוקר מסתיים. המים כבר זורמים במקלחות, אבל לא כולן תפוסות. מאור בוזגלו, סיראג' נסאר ודובב גבאי תופסים בובות ממתכת, כאלה שמדמות חומה של בעיטות עונשין, ומציבים אותן בין נקודת הפנדל לקו הרחבה. הם מבקשים משלומי בן חמו, השוער השני, לעמוד בשער. אימון בעיטות. 12:15 בצהריים, השעה הכי חמה ביום, החודש הכי חם בעונה, העונה הכי חמה בשנה, העיר הכי חמה בליגת העל, ואין סנטימטר אחד בווסרמיל שזוכה לחסד של צל. אבל אותם זה לא מעניין. יש התערבות: בועטים לפי תורות, 22 מטר מהשער. הבקעת - נשארת, החמצת - הפסדת. משלושה יוצא אחד. הם מתחילים להפציץ בזה אחר זה. מקץ שלושה סיבובים, שני כדורים מונחים ברשת של בן חמו ועוד שבעה זרוקים למרגלות היציע הקירח מאחורי השער.

נסאר עף ראשון, ורץ להביא את הכדורים האבודים. נשארו מאור ודובב. מאור מפציץ את בובות הדמה. עכשיו הכל תלוי בבעיטה האחרונה של דובב. הוא מניח את הכדור במקומו ולוקח כמה צעדים אחורה, שולח לשוער מבט של נץ. בוזגלו, ספק כדי לפרגן וספק כדי להלחיץ, מכריז בקריצה "גמר גביע המלך" ומוסיף שאגה מתמשכת של קהל. דובב מניח שתי ידיים על המותניים ומחכה לשריקה מהשופט שלא נמצא שם.

ואז קורה משהו גדול מהחיים, משהו שקוראי שורות אלה עשו מאות פעמים בילדותם וכותב שורות אלה ממשיך לעשות גם בעשור הרביעי לחייו, בכל פעם שהוא עובר ליד פחית שזרוקה על המדרכה; גבאי רץ לעבר הכדור תוך שידור המהלך, בקול רם ונלהב, כאילו בקע מגרונו של מאיר איינשטיין. "דובב גבאי רץ.. בועט.. וזה הולך פנימה!!". הכדור ננעץ בחיבורים, דובב קופץ על בוזגלו ומניף אגרוף מנצח לכיוון היציעים הריקים, האילמים, המכוערים, הלוהטים משמש הצהריים. הילדים תופסים את בובות הדמה, אוספים את הכדורים ויורדים מהדשא מבסוטים עד השמים. הרגע הכי יפה בעונת 2013/14 הסתיים שבוע לפני פתיחתה.

מאור בוזגלו. מייסד "גמר גביע המלך" בשיא החום בווסרמילצילום: שרון בוקוב

אימון ערב, יום שלישי. וסרמיל הוא לא רק האיצטדיון ומגרש האימונים של הפועל באר שבע. הוא גם ביתה במובן הביורוקרטי. משרדי ההנהלה, מועדון השחקנים, חדר הכושר, חדרי המאמנים – כולם נטועים במתחם ממוזג מאחורי תא הכבוד, שבשגרת היומיום אינו הרבה יותר מפינת עישון אליה יוצאים עובדי המנהלה, בין שליחת פקס להדפסת מסמכים, עם כוס קפה ביד. משרדו של המנכ"ל, אסי רחמים, הוא פנינת הקומפלקס. חלון המשרד משקיף לדשא, כאילו מדובר בלשכתו היוקרתית של איזה אקזקיוטיב באיצטדיון של ניו יורק יאנקיז. אמריקה בישראל. ובכל זאת, וסרמיל.

לרחמים אין זמן להציץ מהחלון. מבטו תקוע על מסך המחשב, מול קובץ שהוריד זה עתה במייל עם העיצובים החדשים של חולצת המשחק לעונה הקרובה. "אתה זוכה פה להצצה ראשונה על סט התלבושות שלנו", הוא מסביר, והעיניים עדיין על המסך, "אני צריך להעביר את העיצוב לכל הספונסרים לאישור, ולכל אחד יהיו הערות - להגדיל פה, לכווץ שם, דברים כאלה. אבל יש מידות סטנדרטיות. אין הרבה עם מה לשחק".

איך נראה סדר היום שלך בימים האלה?
"מטורף. שבוע לפני פתיחת הליגה זו התקופה הכי לחוצה במועדון. מאוד דינמית ופעילה. כל הזמן התעסקות בהכנות, בבוגרים ובנוער. ואנחנו עובדים סביב השעון. איצטדיון, אישורים, חוזים, ביטוחים. זה לא נגמר אף פעם. בנוסף, אני גם צריך להיות קשוב לשחקנים. אם יש שחקן שמסתובב עם הראש למטה, אני צריך לזהות את זה ולעזור לו להתרומם, בין אם בשיחה רשמית ובין אם סתם על קפה במסדרון. היתרון שלי הוא שהייתי פעם בנעליים שלהם, אז אני יודע לזהות איפה ומתי הבנאדם חלש, ולתת לו את החיזוק שהוא צריך".

ההכנות בכיוון הנכון? אתה יכול לשים את האצבע על משהו שחסר כרגע במערכת?
"כן. שלוש נקודות במחזור הראשון".

אימון הערב מתחיל בחיוכים. נערי בר מצווה, מלווים בפמליות של צלמים, הורים ואחים קטנים, מתרוצצים סביב השחקנים על הדשא. כל אחד דורש את הפריים המושלם שיהפוך אותו לכוכב הפיד בפייסבוק. אלישע בולע בלית ברירה את העיכוב בפתיחת האימון ומצטלם מחובק עם כל מי שמבקש. זאטוט בן שלוש בחולצה של ברצלונה, שגבוה רק במעט מגובה הדשא, מצטלם עם חבורת השחקנים ובדרכו אל מחוץ למגרש מחרים להם את הכדור. כולם צוחקים. אחרי משא ומתן קצר, הרכוש מוחזר. אפשר להתחיל באימון, והוא יהיה רציני, קפדני ונמרץ ביותר. הוא לא ייפסק אלא כשהחושך יירד על האיצטדיון, כך שכל דקת אור תנוצל עד תומה. נו, הרי אמרנו, הפועל באר שבע בעניין.

אליניב ברדה. "מבחינתי אני אותו ילד מבאר שבע"צילום: שרון בוקוב

מה שיקרה בעונה הזאת, מה שלא יקרה בה, מה שיושג, מה שיוחמץ, מה שיסופר עליה, לטוב או לרע – מונח בעיקר על כתפיו של איש אחד. איש עם שביל באמצע ופוני שנופל על המצח, ולגמרי במקרה הוא גם דובר פלמית רהוטה.

אליניב, החברים בגנק הופתעו שהחלטת לעזוב הכל ולנסוע לעיר שמעולם לא שמעו עליה?
"כן, הם הופתעו, כי היו לי הצעות טובות מבלגיה. מצד שני, הם ידעו שיש קבוצה בישראל שהיא הבית שלי, שאחרי המשחקים שלנו אני רץ לבדוק כמה כמה הם גמרו, שאני עוקב אחריהם, צופה במשחקים, מתעניין. אז באיזשהו מקום הם ידעו שזה יגיע. שיום אחד אעזוב ואחזור לשם”.

איזו הפועל באר שבע נראה השנה?
"אני תמיד מעדיף להנמיך ציפיות. אל תשכח שזו קבוצה שנשארה פעמיים בליגה רק במחזור האחרון, אז זה לא רציני שנצא בהצהרות גדולות. סליחה על הקלישאה, אבל אנחנו צריכים לחיות ממשחק למשחק. יש בסיס טוב, סגל עם המון כישרון, אבל זה לא מספיק. המטרה שלי היא שנהפוך את אוסף השחקנים המוכשרים האלה לקבוצה. בשביל זה באתי”.

היום המעמד שלך שונה מאז הפעם האחרונה שלבשת את החולצה האדומה, לפני עשר שנים. זו מחשבה שיצא לך להתמודד איתה?
"אני בכלל לא מרגיש את זה. מבחינתי אני אותו ילד מבאר שבע שהיה מגיע לווסרמיל בגיל 17–16 בשביל לשחק כדורגל. שום דבר לא באמת השתנה מאז”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ