הדו־קיום חי, בועט ומכדרר

הורים חוששים לשלוח את הילדים, המשטרה דרשה לבטל משחקים וקבוצה שכרה מאבטח למפגש בפוריידיס, אך גם בימים לא פשוטים אלה הספורט מנסה - ולרוב מצליח - לקרב בין יהודים לערבים

אריה ליבנת
משה בוקר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריה ליבנת
משה בוקר

יש ימים בהם הספורט נבלע בעל כורחו במציאות. ביום רביעי נתקלה אליצור נתניה מליגה ב' בכדורסל במקרה כזה. הקבוצה היתה אמורה לנסוע לפוריידיס למשחק מול הפועל המקומית, אלא שמספר שחקנים הודיעו כי אינם מתכוונים להגיע. "התעוררנו ביום שלישי ושמענו ששחטו יהודים בירושלים", מספר אחד ממנהלי הקבוצה, "התקשרנו לפוריידיס וביקשנו להחליף ביתיות, אך הם אמרו שהשחקנים לא מעוניינים לשחק בחוץ. פנינו לאיגוד וביקשנו שיתערבו, אבל הם אמרו שזו החלטה שלנו. שאלנו במשטרת זכרון יעקב אם זה מסוכן, וגם הם הטילו את האחריות עלינו".

ההתנגשות בין המציאות הישראלית לדילמה הספורטיבית היתה ברורה: מצד אחד מדובר באחריות כבדה, אך מצד שני אי הופעה למשחק עלולה להעביר מסר בלתי רצוי. בסופו של דבר, שעה וחצי לפני המשחק, החליטו בנתניה לשכור מאבטח פרטי ולנסוע. ארבעה שחקנים עדיין העדיפו להישאר בבית. נתניה ניצחה 74–62 במשחק נטול אירועים מיוחדים. "אני נשוי טרי, נולדה לי תינוקת לפני חודש", מסביר אחד השחקנים שוויתרו על המשחק, "אשתי הבהירה לי שאני לא נוסע. בשנים קודמות התארחנו אצל קבוצות ערביות והכל היה בסדר, אבל עכשיו המצב בארץ השתנה". 

כולם מדברים על "המצב", ועולם הספורט — שבהרבה מאוד רמות, ענפים וגילים מהווה סמל של דו קיום — אינו חסין לגמרי במקרה הזה. ביום שלישי שעבר, המצב הביטחוני הרגיש במדינה גרם למשטרת ישראל להורות לאיגוד הכדורסל לבטל במשך חמישה ימים את כל המפגשים בהם מעורבות קבוצות יהודיות וערביות. למעשה, "המצב" חילחל לספורט עוד הרבה קודם, עוד מחודשי הקיץ ומבצע "צוק איתן". מנאל חאג', שחקנית קבוצת הכדורסל של כאוכב, מספרת על ההשפעות. 

ילדים משחקים כדורגל בטייבה. כולם מדברים על "המצב", ועולם הספורט אינו חסין לגמרי במקרה הזהצילום: עבדאללה שמא

"שיחקתי בנהריה ובחיפה, הייתי בטורנירים בווינגייט. אני בקשר טוב עם הרבה שחקניות יהודיות", היא אומרת, "גם בתקופה הזו אין לי בעיה לשחק נגד יהודים, אני תמיד מרגישה בטוחה ומנסה לשדר לחברות שלי שאין כלום. אני חושבת שהצד שלכם יותר בעייתי, מרגישים חוסר ביטחון לבוא אלינו. מבחינתי, התפקיד שלי זה למנוע גזענות. בקיץ כשהיתה מלחמה, שחקנית ששיחקתי איתה בעבר פרסמה בפייסבוק משפט שאמרה גולדה מאיר — 'יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו'. התקשרתי אליה, היא ביקשה סליחה והסבירה שהתכוונה רק לטרוריסטים. בהמשך היא מחקה את הסטטוס. המצב לא טוב, אבל זה לא באשמתנו. אנחנו השחקניות לא דוחות זו את זו".

למעשה, יש מועדונים שמנסים להדגיש את העיקרון הזה דווקא בימים אלו. קבוצת הנערים של הפועל מרנין טבעון, למשל, קיימה בשבוע שעבר משחק ראווה מול הפועל תרשיחא. "בדרך כלל למשחקים באים עשרה הורים, הפעם הגיעו 300", אומר יו"ר טבעון, עמית אבני, "אנשים לבשו חולצות עם הכיתוב 'סובלנות וכבוד זה שם המשחק'. הקפטנים הקריאו במשותף לקהל, זרקו פרחים ליציע. בסוף המשחק כולם אכלו יחד".  

באחוה חיפה — מועדון שדוגל בדו קיום ומעסיק באופן רשמי ספורטאים מכל המגזרים — מדובר בשגרה. קבוצת הכדורסל, מליגה א' מחוז השרון, רגילה לשבת יחד במסעדה בכרמל אחרי כל משחק. "למועדון שלנו יש ענפים רבים ובכולם זה מעורב", אומר עיסא חורי, שהקים את אחוה לפני 56 שנה וממשיך לעמוד בראשו, "אנחנו מקבלים וקולטים את כולם. יש יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, מרוקאים, עיראקים, אשכנזים. אצלנו לא משנה העדה, לא משנה הלאום, משנה לנו האדם. גידלנו ככה דורות על גבי דורות, ונמשיך לגדל. כולנו בני אדם. יש לנו קבוצות של ילדים בני 9–10, האבות והאמהות, יהודים וערבים, יושבים ביציע ביחד. אנחנו אחים לכל דבר".

העונה הצטרף לקבוצה גם עידו קוז'יקרו. "בתקופה הזו אף אחד לא מדחיק את המצב, אבל אנחנו מתעסקים בספורט, לא בפוליטיקה", הוא אומר, "עד עכשיו, חוץ מזה שהמשחק לפני שבוע מול חוף השרון בוטל באופן מטופש, זה לא בא לידי ביטוי בשום צורה".

לעתים זה מתבטא בצורה מורגשת יותר. גם אחרי שהשבוע חודשו המשחקים הרשמיים בליגות השונות, באיגוד מדווחים על מקרים של קבוצות יהודיות שסרבו לנסוע ליישובים ערבים. אחד המשחקים, בין הפועל אכסאל לגליל עליון בליגה ארצית נשים צפון, נדחה בהסכמת שתי הקבוצות ליום שלישי הקרוב. "היה חשש של ההורים לשלוח את הבנות לכפר ערבי רחוק", מסביר מנהל מחלקת הנוער של גליל עליון, נועם כהן, "הבעיה לא נבעה מהנוכחות שם, כי מקבלים אותנו יפה, אלא מהדרך הארוכה שעוברת במוקדים בהם היו בשבועות האחרונים התפרעויות. נשמח לנסוע למקומות הללו, רק מקווים שהמצב יירגע".

בית"ר ירושלים מול בני סכנין ב-2012. יש כאלה שמנסים להשכיח את השיח האלים הנוכחי ולהפוך אותו לכר פורה של שיתוף פעולהצילום: שרון בוקוב

יו"ר אכסאל, מחמוד שדאפנה, מספר על הצד השני: "היה עדיף אם הם היו באים, אבל מי ששומע חדשות מפחד קצת, ואני עם רגשות לא מתווכח. יכולנו לדחות את בקשת הדחייה ולזכות בניצחון טכני, אבל זו לא המטרה שלנו. אני מקווה שזה יעבור והכל יחזור להיות כמו שהיה. כשהם יגיעו, נקבל אותם עם כיבוד".

בצד של איגוד הכדורסל מנסים לשמר את הסטטוס־קוו. אמנם הענף לא התפתח במגזר במישור המקצועני, אבל הוא ממשיך להיות משוחק ברמה חובבנית בערים, יישובים וכפרים רבים. באיגוד רשומות כיום כ־300 קבוצות מהמגזר, ערביות ודרוזיות, שמהוות כעשירית מנפח האיגוד. בימים אלה, השאיפה היא בעיקר לשמור על נורמליזציה. "האיגוד פועל לפי חוקי מדינת ישראל והנחיות משרד הספורט והמשטרה", נמסר, "מאחר שלא ניתנו הנחיות בנושא, המשחקים מתקיימים כרגיל, ועובדה היא שעשרות משחקים מעורבים שמתקיימים מדי שבוע עברו בשקט והסתיימו בשלום".
אלימות? בקלאוות

אבי לוי, ראש אגף הליגות החובבניות בכדורגל, כבר מתורגל היטב בנוהל. בתחילת כל שבוע הוא מעביר למשטרה את רשימת המשחקים הרגישים שמתקיימים בליגות הנמוכות ובליגות הילדים, הנערים והנוער. לטענתו, מפגש בין קבוצה יהודית ליריבה מהמגזר כלל אינו מהווה קריטריון עבור כניסה לרשימה. "מדובר יותר במשחקים קובעים בצמרת ובתחתית ומשחקים בין קבוצות שיש ביניהן יריבויות מהעבר", מסביר לוי. 

המשטרה, מצדה, מקיימת הערכת מצב שבועית ברמה הארצית ומחליטה אם משחק שמופיע ברשימה זקוק לשוטרים. יש לציין כי במרבית הליגות המדוברות מתקיימים משחקים רבים בין קבוצות יהודיות לקבוצות ערביות. בדרך כלל, הם נערכים ללא שיטור. השבוע, לאור האירועים הביטחוניים האחרונים, הוחלט אמנם על תגבור מסוים של שוטרים במשחקים רגישים — אך כל המשחקים צפויים להתקיים כרגיל. תקדימי העבר בליגות הללו לא מספקים סיבה לחשוב אחרת. 

"בדיונים של בית הדין המשמעתי מדי שבוע, שמתעסקים בכתבי אישום של הקבוצות בליגות הנמוכות, אין בכלל קשר למשחקים בין קבוצות יהודיות לקבוצות מהמגזר", טוען גורם בהתאחדות, "לאירועים הביטחוניים אין השפעה על האלימות במשחקים מעורבים בליגות הנמוכות ובמשחקי הילדים — להוציא אירוע חריג של אוהדים שקיללו או שהניפו דגלי פלסטין וחמאס".

עידו קוז'יקרו משחק בקבוצה המעורבת אחוה חיפה: "לא מדחיקים את המצב, אך מתעסקים בספורט, לא בפוליטיקה"צילום: רמי שלוש

בניגוד למקרים בכדורסל, מנהלי קבוצות לא קיבלו פנייה מהורים שמתנגדים שילדיהם ייצאו למשחקים באזורים שונים. גם לא נרשמו מקרים בהם ילדים נעדרו בשל כך. "הילד שלי בן 12, יוצא למשחקים בכפרים שונים, וחוץ מההורים אין אף שוטר במשחק", אומר הורה שבנו משחק במכבי תל אביב, "עד עכשיו לא היו אירועים חריגים ולא היה הבדל בין משחק  בכפר או עיר ערבית למשחק במקום אחר. במקרים רבים התקשורת מנפחת את המצב. הילדים רוצים לבוא לשחק כדורגל, ולא מעניין אותם בגיל 10 או 14 מה אומרים בכנסת או מה קורה בשטח". הורה נוסף מוסיף כי ההתנהלות במשחקים נשארת כפי שהיתה. "האלימות במשחקים הללו לא קשורה ליהודים וערבים. רוב המקרים האלימים מתחילים ונגמרים בגלל התערבות הורים".  

יש כאלה שמנסים להשכיח את השיח האלים הנוכחי ולהפוך אותו לכר פורה של שיתוף פעולה. ויקו חדד מנהל בתי ספר לכדורגל, משמש מנהל מקצועי במחלקת הנוער של הפועל באר שבע ומנהל את אגף הספורט באוניברסיטת הנגב. בין לבין הוא מארגן משחקי כדורגל משותפים לילדים יהודים וערבים, במסגרת מרכז פרס לשלום. "פעם בחודש מתקיימים משחקים בין בתי ספר יהודים לערבים, אבל תמיד הם מתקיימים בערים יהודיות", אומר חדד, "יש הורים שמפחדים לשלוח את הילדים למשחקים במגזר, ואפשר להבין אותם, אבל בשנים האחרונות האירוע הכי אלים שהיה בבאר שבע התרחש בכלל במשחק נערים נגד מכבי חיפה".

גם יניב כהן, שמנהל כבר שמונה שנים את מחלקת הנוער של מכבי חיפה, לא זוכר תקריות אלימות במשחקים מעורבים. "הקבוצות שלנו במחלקות השונות מעורבות, ובמשך הזמן שלי בחיפה לא היה אירוע אלים אחד במשחקים מול קבוצות ערביות — לא בנוער ולא בילדים. להפך, קבוצות קיבלו אותנו בבקלאוות. ההכנה למשחקים בכל מגרש או כפר נשארת זהה, לא רואים משטרה במשחקים האלה וגם אין בה צורך".

אולי בכל זאת הספורט יכול לתרום לשינוי המציאות. רשת בתי הספר "עמל" יזמה טורניר בו נוטלים חלק בתי ספר יהודים וערבים. "אין שום בעיות", אומר קובי טובול, מרכז הטורניר במחוז דרום, "את הילדים לא מעניין מה היה ומה קורה. תן להם רק לרוץ במגרש ולשחק".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ