נבחרת ישראל, החיה שנשלחה לטפריו של האריה בכלוב - כדורגל ישראלי - הארץ

נבחרת ישראל, החיה שנשלחה לטפריו של האריה בכלוב

ההכרה של אלישע לוי בטעותו, החלום של מרציאנו שהפך לסיוט והמאבק של זהבי על הנראטיב במשחק שסומן מלכתחילה כמשימה בלתי אפשרית. ניר צדוק ראה בחיחון את ספרד אנינת הטעם אוכלת את ישראל עם סכין ומזלג, לא טורפת

ניר צדוק
שליח "ספורט הארץ" לחיחון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דויד סילבה (מימין) חוגג את הראשון אתמול, השחקנים הישראלים מחפשים את הדרך המהירה ביותר לחדר ההלבשה
ניר צדוק
שליח "ספורט הארץ" לחיחון

1. שעה קלה אחרי שאיסקו הבקיע את השער הרביעי וקירב עוד יותר בין לוח התוצאות להבדלי הרמות, שחקני נבחרת ישראל החלו לחצות את המסדרון הצמוד לחדר מסיבות העיתונאים באצטדיון בחיחון. בקבוקים ריקים של מיץ תפוזים וצלחות עם שאריות של קרואסונים משתלבים היטב עם מה שנותר מנבחרת ישראל אחרי המשחק עם ספרד. מטרת הדרך - 15 מטרים אורכה - לאפשר לאנשי התקשורת לשאול שאלות. זהו חלק מפרוטוקול שמכובד בהנאה גדולה אחרי ניצחונות, ובעקבות הפסדים נתפש על ידי השחקנים כמסלול מכשולים. אין חוק שמחייב את השחקנים לתת תשובות, ובליל שישי רובם אכן ויתרו על התענוג.

הראשון לעבור, טל בן חיים, בדיוק ממהר לאיזשהו מקום. פניו זעופות והוא נראה חדור מטרה. כשיפנה ימינה וייעלם מן העין, ייגמר המשחק עבורו. הוא לא יצטרך להתייחס אליו יותר ולבטח שלא לשחק אותו שוב. איש לא יזכור מה עשה ויותר מכך – מה לא. בחלוף הזמן יתערבב לכדי עיסה אחת עם יתר שחקני השדה עד שאיש לא יזכור מי לא שמר על מי ומי לא מסר למי. במקרה של אופיר מרציאנו, המשחק מול ספרד עלול שלא להסתיים לעולם. הוא ישוחק בראשו עוד אינספור פעמים, וגם אם יבקש לשכוח – תמיד יהיה מי שיזכיר. בתחילה סירב לדבר, אך בהמשך התרצה. אם אי אפשר לברוח, הבין, אין גם טעם לנסות. כך התייצב מול העיתונאים ובמשך קרוב לארבע דקות ניסה להסביר. אם לא להם, לפחות לעצמו.

24 שעות קודם לכן הודיע אלישע לוי למרציאנו כי הוא זה שיעמוד בשער. הוא מעולם לא חשב שמלים יכולות להיות יפות כל כך. אפשר רק לדמיין את ההתרגשות, קריירה שלמה שמתנקזת ל-90 דקות בפרופיל גבוה. מה שיכול היה להיות חלום שיתגשם הפך לסיוט שהתגשם. "טעיתי בחלק מההחלטות", יאמר בהמשך המאמן ולא יזכיר במפורש את שמו של השוער, אך סביר להניח כי התכוון בעיקר אליו. אין שום כוח בעולם שהיה מונע מישראל להפסיד לספרד, וכלחוכמה שנגד מרציאנו היא חוכמה בדיעבד, אבל עמוק בפנים גם מרציאנו מבין שמישהו כאן טעה. אם לא לוי, אז הוא עצמו, שחלקו יוכר בכל ארבעת השערים שספגה הנבחרת; חוץ מדרך בטנו, הכדור עבר בכל מקום – בין רגליו בגול הראשון, ובין ידיו בשני. לכך הוסיף יציאה לא מתוזמנת בגול השלישי ונגיסה בפיתיון של איסקו, שזרק אותו לימין לפני שגלגל את הכדור לשמאל.

דייגו קוסטה (מימין) חוגג, אופיר מרציאנו מתוסכל. הבעיה היתה בשפיץ על הפתק

כשהוא מנסה להסביר למה בדיוק ספרד הצליחה לעשות לו את מה שעשתה, אי אפשר שלא לראות גם את האדם שמאחורי השוער. מרציאנו נראה פחות גבוה מכפי שנראה יום קודם לכן. משהו גדול עבר עליו ולקח איתו חלק ממנו. "זו אכזבה גדולה", הוא אומר בקול שקט שנשמע לפרקים כאילו הוא עלול להישבר אם ייבחר את המלה הלא נכונה. רעד קל עובר בסנטרו בין "ימים שכאלה" ל"פחות טובים". עיניו כבויות, ואם הוא עייף זה בעיקר נפשית. "זה לא לחץ", הוא מנסה לשכנע, "לא חוסר ביטחון, אלא עניין של קבלת החלטות במשחק מהיר. יש שערים יכולתי לעשות בהם יותר, ויש פחות. הרגשתי טוב בתחילת המשחק". ואז המשחק התחיל באמת.

2. בבוקר יום שישי סיירה מכונית כחולה ברחובות העיר, ומהרמקול שהותקן על הגג נשמעה הקריאה להפגין כנגד ישראל במהלך המשחק. מלים גדולות כמו "רצח עם" ו"דיכוי" הולחמו עם כדורגל בזכות הדרישה כפולת המשמעות "להוציא כרטיס אדום". היא לא נענתה. הקהל, שמילא כשני שליש מהמושבים ב"אל מולינון", כיבד את הנבחרת לפי כל כללי הטקס, ואף המציא חדשים במיוחד עבורה – ממחיאות כפיים בחילופים ועד לשקט מופתי בעת נגינת ההימנון, לא עניין של מה בכך בהתחשב במקרי העבר. אם כבר, הצרה של נבחרת ישראל היתה שבמשחק הזה היה יותר מדי כדורגל ומעט מדי פוליטיקה.

כשמטרת העל – תוצאה – אינה אפשרית, הקפיד לוי לכוון ערב המשחק לאחת אלטרנטיבית – "לא להתבטל", הוא קרא לזה, מונח סתום שלא בדיוק ברור מה המשמעות שלו. ישראל שאפה "להותיר רושם טוב", אבל אפילו ארבעת המצבים אליהם הגיעה במחצית הראשונה לא ענו להגדרה של עצמאות מקצועית. כולם היו מנותקים לחלוטין מרצף האירועים של המשחק, תוצר של טעויות לא אופייניות בהגנה שפשוט השתגעה מרוב שעמום. כשהכדור היה בחצי המגרש שלה, התגלה תפקידה האמיתי של נבחרת ישראל, זה היחיד שהיתה כשרה למלא: חיה שנזרקה לכלוב כדי להשביע את האריה.

ספרד לא טורפת, היא אנינת טעם, ואת ישראל היא אכלה בסכין ומזלג. היא בעטה למסגרת חמש פעמים בלבד, אבל לא בגלל שלא מצאה את הדרך – יש לה פשוט דרך אחרת. להוציא את הכדור שתיאגו אלקנטרה שלח למשקוף מ-25 מטרים, לא היתה לה סיבה לבעוט מחוץ לרחבה. כאידיאולוגיה היא מבכרת את המסירות והתנועה מתוך ההבנה שבסופן תגיע למצבים בעלי סיכויי היתכנות גבוהים במיוחד. כשהכדור עבר כמו בטניס שולחן בין שיר צדק לרמי גרשון לאלמוג כהן לאלי דסה, ברור היה שהיא צודקת.

אלישע לוי אתמול בחיחון. למה בדיוק התכוון כשאמר שהמטרה היא "לא להתבטל?"

"ידענו את פערי הרמות, בואו נהיה אמיתיים", אמר ערן זהבי, אחד מארבעה שחקנים – לצד מרציאנו, כהן וגרשון – שבחרו כן לדבר עם התקשורת, "היו נקודות קריטיות במשחק שהיו יכולות לשנות אותו לטובתנו. מול נבחרות כמו ספרד אסור לטעות בכלל. צריך יום מושלם שלנו ויום חלש שלהם כדי לעשות פה משהו. ניסינו, יזמנו, אבל הם הכריעו אותנו עם האיכויות שלהם". כצפוי, מהמשחק נגד ספרד נותר רק המאבק על הנראטיב, באיזו כוננית של הזיכרון הוא יאופסן – האם בזו המאגדת את המשחקים בהם הנבחרת יכולה היתה לעשות יותר, או באלו שמיצתה את עצמה. ברור לאיזה כיוון זהבי מושך.

3. שלושה מאותם מצבים מדוברים הגיעו מהרגל של זהבי, שביום חמישי ביקש להזכיר שלמרות שעדיין לא הבקיע העונה בליגה הסינית, הוא "מגיע למצבים בכל משחק ולרוב זה גם נכנס". ביטחון מעולם לא חסר לו, וכך גם אתמול, כשניסה לבעוט גם כשזו לא היתה האופציה המועדפת. פעם נוספת הגביה כדור מדויק לראש של ליאור רפאלוב, שנעצר בזינוק מצוין של דויד דה חאה.

השערים שלא הובקעו יוצרים אשליה של משחק שיכול היה להסתיים אחרת אם רק זהבי לא היה בועט כשצריך היה למסור, ובועט טוב יותר כשצריך היה לבעוט. אלא שהצרה של ישראל אינה בשפיץ של הנעל, אלא בשפיץ של הפתק. היא התחילה ביום בו זה שעליו הופיע שמה נשלף מביצת ההגרלות ונגזר עליה להתמודד עם משהו חסר רחמים כמו חוקי המוקדמות של פיפ"א. ה-24 למארס סומן בחרדה ביומן הנבחרת כיום בו השמש צריכה לשקוע כמה שיותר מוקדם. לקח לה כמה שלקח, שקעה לבסוף. "ממשיכים הלאה", במלותיו של מרציאנו. לישראל נשארו עוד חמישה משחקים בקמפיין. למרציאנו, כנראה, פחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ