תחת שערי שמים: ימי הגביע של משפחה בכתום - כדורגל ישראלי - הארץ

תחת שערי שמים: ימי הגביע של משפחה בכתום

מהבסיס בב"ש דרך מחנה יהודה, עבור בירושלים וכלה בשכונה ובגן התקווה. אוהדי בני יהודה עברו שבוע מאושר ומלא חוויות מאז הזכייה בגביע המדינה, כזה שייחרת בזיכרונם לעד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אוהדי בני יהודה חוגגים עם הגביע
אוהדי בני יהודה חוגגים עם הגביע, השבוע. "התקווה היא שכונה דינמית של הגירה וזה היופי שלה"צילום: ניר קידר
איתן בקרמן

רביעי: זוהר מחליפה משמרת
זוהר ביבי מצליחה להחליף סגירה. היא הבת של שאול - נגיע אליו בהמשך - ואם אבא ממליץ, היא תהיה בגמר וימות העולם, גם אם היא משרתת ליד באר שבע, הבית שלה בשכונת ביצרון בתל אביב והגמר במלחה בירושלים. היא חיילת, בני יהודה עמוק אצלה בגנום, ואת השמחות הגדולות היא מכירה מינקות מאגדות רחוקות: הגביע הראשון כשאבא היה רק ילד, השני שאבא כבר נכח כנער, האליפות שהגיעה לעולם כמעט עשור לפניה.

שלגייה ולכלוכית כבר פחות בחייה, אבל אהוד בן טובים יהיה שם תמיד, יחד עם זוהר ארגוב, שעמד על הסמיטריילר שהביאו באמצע הלילה לחגיגות ברחוב האצ"ל, וברגע שפתח גרון עם ה"אה אה..." הראשון, החלונות של המאפייה העירקית התחילו לרעוד והמרפסות של הבניינים התנדנדו מרוב האנשים. גם לה קוראים זוהר, ואבא שלה אומר שמעל בני יהודה מרחפים שערי שמים - אחרת איך תסבירי שהיא עוד קיימת - והיא לא תפסיד את האפשרות לחוות את הרגע בו פנטזיית העתיד מתמזגת עם המיתוס לכדי הווה מושלם. הארה. בבסיס מסתלבטים על הסרט שלה, כי מי זו בני יהודה מול מכבי. מה הם יודעים על ניקו קודריצקי.

חמישי:  ילדים, אנחנו כפסע
כמעט חצות ביום כל כך ארוך. לפני עשר שעות זוהר, אבא שאול והילל בן ה־14 יצאו מהבית. במחנה יהודה נפגשו עם הדודים - רוני, אילן, עובדיה ואסי ביבי - ובני ובנות הדודים. אכלו יפה, שתו יפה, המשיכו לטדי, המבוגרים פגשו חברים מזמנים אחרים, מסיבת מחזורים, נשכו שפתיים ב־120 דקות ללא שער, בהן בני יהודה נלחמו כדורגל, והנה תיכף הפנדלים. הילל מכסה את הפנים בצעיף, זוהר מכסה באצבעות פתוחות, שאול מחבק ואומר "ילדים, אנחנו כפסע מאושר עילאי או מאכזבה מרה, נהיה מוכנים לקבל גם את זה וגם את זה", כי ככה הוא מדבר אליהם מילדות. כשתל אביב מובילה 1-3 בפנדלים זוהר ממלמלת "אני מתעלפת", ואז מתחילה סדרה של נסים שבסופה פיניש מרעיד את הרשת, הזמן קופא, וכשהוא מפשיר זוהר והילל הם בני אדם אחרים. כאלה שגם להם יש אגדה שהיתה באמת.

שישי: שבשמים ובארץ
בשלוש בלילה שאול חתך מהחגיגות בשכונה, כי הוא כבר לא ילד, אבל אחר הצהריים בביתו הוא עדיין צרוד כתרנגול מתבגר. בתווך, נתניהו בירך על הזכייה והבטיח שיבוא לאכול חומוס בתקווה. שאול ביבי הוא הכל: צייר בצעירותו, איש תקשורת, כותב ועורך מהמעולים, מחנך, פעיל חברתי, "מזרחי חדש" כשזה היה חלוצי, בן להורים מעירק שהגיעו ב־1952 לשכונה, בתיכון שחקן בקבוצת הנוער של בני יהודה, אוהד מהיציע קרוב לאלף משחקים, חי את הקבוצה ומספר ומהגג עליה כל חייו, וחייב לבוא אליה כל יום או יומיים, בגלל השמים.

פדרו גלבאן, איציק עזוז הנפת גביע
איציק עזוז (מימין) ופדרו גלבאן מניפים את הגביע בטדי בשבוע שעבר. במצב של 1-3 למכבי ת"א ממלמלת זוהר "אני מתעלפת" ואז מתחילה סדרה של נסיםצילום: שרון בוקוב

"תראה, התקווה היא שכונה דינמית של הגירה, וזה היופי שלה", הוא מדליק סיגריה ויורה בצרור, "תימנים, עירקים, פרסים, ערבים, קווקזים ורוסים, פיליפינים, ניגרים, סודנים, אריתריאים, אבל קווי המתאר של השכונה לא השתנו הרבה, ובטח לא השמים עצמם. לכל מקום השמים שלו, אלה שלי. אני לא מבין איך אנשים", הנה מעבר חד לכאורה, "לא ראו שהשנה לוקחים בגמר. טקטיקה, תקציב, דרוג בליגה — מה זה לעומת מומנטום. מכבי הפסידו אליפות, מסיימים תקופה, המאמן, ג'ורדי, שחקנים הולכים, הם  לגמרי אוף סיזן, אתה מחנה להם אוטובוס לפני הרחבה, נותן נשמה 120 דקות, ואז בפנדלים אתה על חצי־חצי. גדל כאן דור פסימי, 28 שנים בלי תואר. בשבילי זה ממש תיקון מול זוהר והילל. רוב האוהדים התפזרו מחוץ לשכונה - ראשון, חולון, בת ים, רמת גן - וחלק התרחק מהקבוצה, אבל כשהילד בן חמש־שש־שבע, לאן תיקח אותו? למכבי? הפועל? גזרנו עליהם גורל.

"לקחנו את התואר האחרון, האליפות ב־1990, בתקופה שהתקווה עברה שינוי גדול. הדור שלי זרם החוצה ואחרי האינתיפאדה הראשונה גם הערבים, שחיינו איתם יחד, התחילו לחזור הביתה לשטחים. במקומנו באו הבוכרים מעליית ברית־המועצות ומהגרי עבודה פיליפינים וניגרים, ואמרתי אז למנהלים בבני יהודה 'תשקיעו בהם', כי זה הדור החדש של שחקני הבית, אבל רק היום אתה רואה אותם, הקווקזים, מככבים בליגות לילדים. החמיצו דור שלם.

"היום זה הסיפור של מהגרי העבודה. הם הרוב בשכונה. כולם מכירים את המאבקים בדרום העיר ואת המניפולציות של הפוליטיקאים. איך אפשר לא להבין את כל הצדדים, אלה לא רוצים רעש מול בית הכנסת בשבת ואלה רוצים להתקיים איכשהו עשרה בדירה. ההתקרבות צריכה להיות ברמת השטח. בשיח בין ההנהגות המקומיות. בכלל, ההתכנסות בתוך השבטים לא תיאמן. העוינות למכבי, למשל, כמעט מוחלטת אצל הצעירים. פעם היה קשר בין המועדונים, הקהלים, האלטרנטיבות להפועל ולמערך, הימין המדיני "חירות" והימין הכלכלי של ה"המפלגה הליברלית" הפילו יחד את השלטון. היום זה לגמרי אנחנו והם, האשכנזים, הצפונבונים, המתנשאים, יש את זה גם במילים יותר קשות. ואנחנו הערסים, השוקולד במטוס. כשמפרגנים לנו אנחנו החומוס".

שבת: מצפון ועד תימן
במוצאי שבת עצרת "שלום עכשיו" בכיכר רבין. ראשון נואם מנכ"ל שלום עכשיו: אבי בוסקילה. עם רננה רז מנחה יוסי צברי, תימני צעיר עם מבטא גרוני. אחריו טליה ששון, גם היא לא פולניה, מדברת על "כולנו - ערבים, אשכנזים, מזרחים". הרצוג וגלאון מדגישים את "החלוצים", את "הטרשים", את "בני העלייה הראשונה והשלישית והרביעית". אין עיירות, אין פריפריה חברתית, אין בני יהודה. אחינעם ניני, נועה אינטרנשיונל, מסלסלת ומדרבקת את "מצפון ועד תימן".

אוהדי בני יהודה חוגגים את הזכייה בגביע המדינה
"גדל כאן דור פסימי, 28 שנים בלי תואר". אוהדי בני יהודה חווים שבוע שלא ישכחו לעולםצילום: ניר קידר

כשצברי עומד לסיים את העצרת, קילומטרים מעטים דרומה מבשר ליאור נרקיס לאלפים ב"גן התקווה" שהחגיגה רק התחילה. רוב האנשים מבסוטים על הדשא, לפני הבמה צעירים מתלהבים־קופצים־שרים עם השחקנים והגביע. "אחרי 37 שנה", נרקיס מכריז וטועה בעשור. לדודו טסה זה לא היה קורה. נרקיס שר "גורדנה, גורדנה, גורדנה" על בסיס משיח־משיח. הכל קצת מאורגן מדי, מלבד השמחה.

ראשון: הפוליטיקאי העירוני
זוהר ביבי חוזרת לבסיס. שיא הריספקט. לה, לאבא שלה, למשפחה המורחבת, לבני יהודה, לתקווה. גל שרעבי־דמאיו מגיע למשרדו בעיריה. בן 41, כל החיים בתקווה, בעבר מנכ"ל הוועד, כיום חבר מועצה מסיעת חולדאי, אחראי על החינוך בדרום העיר. "העיריה משקיעה מיליונים", הוא אומר, "הקמנו מתקנים ברמות הכי גבוהות לנערי השכונה, יש קבוצות למהגרי העבודה, מי שמשחקים בבני יהודה מקבלים ליווי חינוכי צמוד, יחד עם ארגון מסיל"ה עושים הכל תחת המוטו של חולדאי ש'ילדים יקבלו את המענה הכי טוב'. אבל אני גם אומר לאנשים בשכונה בלי בושה: 'יש לכם ממשלה חרא שמתעלמת מהבעיות, ואתם מי שבחר בה'".

שני: אוטופיה
שאול מתקשר ובקשה בפיו. הכי חשוב לו מה שדיברנו על השילוב. מצידו אפשר לקרוא להם מהגרים, פליטים, מסתננים, שחורים, אפריקאים, ניגרים, מה משנה. הם הרוב ב"צופים" בשכונה, הם "בבית דני", בבתי הספר, במגרשים שבנתה העירייה, יש להם קבוצות משלהם, תחרויות משלהם, יש גם כישרונות גדולים, ואסור להם לשחק בליגות הילדים והנוער. ישחקו לבד. ביבי אומר שכאן יש מפתח לעתיד של בני יהודה ושל השכונה. הוא מדבר על התחלה ב"פיילוט", על חיבור בין אנשי השטח ובני יהודה וחולדאי ומינהלת הליגה וההתאחדות של עופר עיני, על הגמשת תקנונים והלכות (כמו היתר לכל "זר חי בישראל" לשחק בליגות הצעירות), על קירוב קהילות לצד אינטרסים כלכליים של בני יהודה והמועדונים האחרים, על זה שהכל אפשרי וצריך לחלום, כמו בגמר הגביע, בכל זאת מעל השכונה מרחפים שערי שמים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ