הפועל באר שבע אלופה: חגיגות של פעם ב-40 שנה

בדקה ה־77, פחות מעשר שניות אחרי שהכדור עזב את ראשו של בן שהר, האליפות כבר היה רשמית. כמה רשמית? צביקה הדר, שהודר מהאיצטדיון מטעמי מנחוס, עזב את בר האוהדים ונסע את שש דקות הנסיעה שמפרידות בינו לבין המגרש. "עוד לפני שהכדור חצה את הקו האוטו שלי היה מונע", הוא שיחזר רגע לאחר שנכנס לטרנר. "בואנ'ה, אז בגלל זה סכנין כמעט כבשו, תגיד לי אתה רציני?", ירה לעברו ברק בכר, שאחז בילדו שבתורו אחז בצלחת האליפות, אותה קיבל המאמן רק לפני דקה. בכר אמנם חייך, אבל גם הוא עדיין לא עיכל. גם הוא עדיין האמין כי משהו עוד יכול לגרום להפועל באר שבע לאבד את האליפות.

דקות ספורות קודם לכן, לפני שרץ לאסוף את בנו מהיציע, לא הצליח בכר להפסיק לבכות. כל הרגשות צפו, כל הפחדים להיכשל התאדו, אך הכאב שהותירו בו בזמן אמת, לצד השמחה הגדולה וההקלה, הרגיש פתאום שוב מוחשי. מי שזיהה ראשון את הדמעות של בכר הוא יוסי אבוקסיס, שרץ אליו, חיבק אותו ואמר לו: "תשמח! מגיע לך, מגיע לכם. כל כך מגיע לכם!". לאחר מכן התפנה המאמן האורח לרוץ לאוהדי סכנין כדי לחגוג את העונה המוצלחת שלהם, אבל גילה כי הוא מתקבל בחום ואהדה גם על ידי אוהדי היריבה. בתגובה, ערך סיבוב ניצחון משל עצמו באיצטדיון.

• באר שבע תחת בהלת כרטיסים, פרלמנטים וניחוסים: החומרים שמהם נוצרת אלופה?

הפועל באר שבע אלופה: אחרי 40 שנה הנגב שוב פורח | מרגישים שמגיע לבאר שבע | אלופה עם כוכבית | אליפות של התקפה | מה מחכה לבאר שבע במוקדמות ליגת האלופות?

"יוסי עבר כל כך הרבה בכדורגל, הוא ידע רגעים קשים, וידע כל כך הרבה רגעים שמחים. הוא אישיות גדולה", הסביר בכר את הרגע בין השניים. מיד לאחר מכן רצה אליו הגיבורה הגדולה של הקבוצה והעיר, אלונה ברקת. היא חיבקה, חגגה, הבהירה לו כי גם היא לא כל כך יודעת איך אמורים להרגיש עכשיו. "לפני כולם, התואר הזה של אלונה", הודה המאמן, "מעבר לעניין הכלכלי היא פשוט רגישה, חכמה ומייעצת. תודה גם לשחקנים שנתנו עונה מדהימה. זה מעבר לתואר אישי שלי. היינו חייבים את זה לעיר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא היינו עושים את זה. לא חושב שנעכל את זה, עברנו דברים אדירים".

אפילו הכרוז המקומי, אולי אחד מהגורמים הנוראיים בקבוצה הנפלאה הזו, עדיין היה שרוי באווירת "עמה יעמיק", וגם דקות ארוכות לאחר שריקת הסיום התעקש להזכיר לצופים כי אם יפרצו לכר הדשא יורדו לקבוצה עשר נקודות ממאזנה והאליפות תתאדה. זה לא מנע מאוהד אחד לקפץ מעל הגדר לסלפי זריז עם מאור בוזגלו. מאבטח שרדף אחריו שוכנע על ידי חבריו של האוהד, שנותרו ביציע מאחור, לאפשר לו להצטלם לפני שהוא מחזיר אותו למקומו. "זה סלפי של פעם בחיים, כל החיים הוא חיכה לזה", הסבירו לו. גם בוזגלו עצמו סימן לשומר כי חלק ממטלות האלוף הן להסכים לכל תצלום, גם כזה שנעשה בניגוד לחוק.

הקפטן אליניב ברדה התבשר כי הוא נבחר לשחקן העונה, אך באופוריית האליפות לא התייחס יותר מדי לדוגמנית הענוגה שהגישה לו את הפרס, ורץ לאישתו וילדיו. ברדה כבר ידע אליפויות בארץ, ואפילו זכה באחת בבלגיה כגורם משמעותי יותר מאשר בבאר שבע, אבל ידע שלזכות באליפות בבית, עם הקבוצה אותה אהד, קבוצה שלא חלם אפילו שתזכה באליפות כשהיה ילד "זה הרגע הכי גדול בקריירה שלי".

"חזרתי לארץ בשביל הרגע הזה. בשביל הקהל הזה שלא רוצה ללכת הביתה. הקהל הזה השנה נתן הצגה בכל מגרש", הודה, "40 שנה סבלנו והיום זה נגמר. אני עדיין לא מעכל, אבל בטוח שאעכל היום או מחר. תמיד האמנו בעצמנו, תמיד ידענו שדברים תלויים בנו". ברדה כל כך שמח שהאוהד הראשון שביקש ממנו את חולצתו פשוט קיבל אותה. כשהיה צריך להגיע לעמדת הראיונות והבין כי הוא חצי ערום, מיהר לואי טאהא להעניק לו את חולצתו שלו. "איזה מספר יש לי מאחורה בכלל? אין לי מושג של מי החולצה. מזל שאנחנו באותה מידה", הודה הקפטן, ומיהר לסמן מטרות חדשות: "עכשיו צריך לדאוג שהעיר והאוהדים יחוו גם ליגת אלופות. אל תשכחו שכשחתמתי פה לשלוש שנים צחקו גם כשסימנתי אליפות כמטרה".

מאור מליקסון, האיש שמבחינה מקצועית האליפות חתומה על שמו, אמנם גדל ביבנה ועבר בכמה וכמה מועדונים גדולים בדרך, אבל כשמשפחתו ביציע, אדומה מכף רגל ועד ראש, הוא סיפק את ההצהרה שהאוהדים כל כך חיכו לשמוע: "כאן זה הבית שלי, ובגלל זה ברור שזה הרגע הכי גדול בקריירה שלי. זה חלום שהתגשם. זה מדהים, מדהים, מדהים. היו לי הרבה רגעים טובים, אבל זה עולה על כולם".

מוחמד גדיר הסתובב על הדשא עם מוט סלפי, הולך ומצטלם עם כל דורש. גם רבים מאוהדי סכנין ביקשו, וזכו לתמונה. החלוץ שהגיע בינואר סרב בכל תוקף לתת למישהו אחר את תפקיד מתעד האירוע, והסביר כי ג'ון אוגו כבר לקח את מוט הסלפי של מאור בוזגלו ושבר אותו בטעות. "אין לי מושג איך, יש לו כוח של חיה", אמר. מספר אוהדי סכנין נשארו לחגוג עם באר שבע עמוק לתוך הלילה. "אם יש שמחה למה לא לחגוג?", הסביר אחד מהם, שרקד מחוץ למכוניתו עם דגל קבוצתו בזמן שהרמזור היה אדום, "הם אדומים, אנחנו אדומים. וואלה מגיע להם, אנחנו מאושרים עבורם".

בוזגלו עצמו לא נתן לשברון המוט להרוס לו את החגיגות. "זה ערב היסטורי, אני חושב שיזכרו את הקבוצה הזו לעוד המון המון שנים", הכריז. בוזגלו הודה כי הגול של סכנין בדקות הפתיחה גרם לספקות גם למאמין כמוהו: "בדקות הראשונות היה לי תסריט של גמר הגביע, אבל יש לנו חבורה של ווינרים. ידענו שאנחנו רוצים ללכת על האליפות בכל הכוח, זה ביי פאר הרגע השמח ביותר שלי בקריירה".

ראש העירייה, רוביק דנילוביץ', ששיחק בנוער של הפועל באר שבע ואפילו כיכב במשך שנה כנער פוסטר בבוגרים, התקשה להחליט אם היה מעדיף את תפקידו הנוכחי, או שהיה מוכן לוותר על הכל כדי לכבוש את השער של מליקסון בדקה ה־40. "הייתי פליימייקר כמוהו בנוער. לתת גול כזה זה רגע בלתי נתפש מבחינת האושר. זה לא רק הוא, זה כל הקבוצה, זו אלונה. עד לא מזמן כשדיברו על באר שבע זה היה כשהיה פה רצח, או אם דיברו על גמלים. עכשיו מדברים פה על היי־טק, על אלופת המדינה בכדורגל. האמת, עזוב את כל זה, אילו הייתי יכול, הייתי נותן את הגול הזה ומשם ממשיך לרוץ כל הדרך למשרד ראש העיר".

הרבה אחרי השעה 1:00 בלילה, יצאו שחקני הקבוצה לעבר בר האוהדים ממנו יצא צביקה הדר כשלוש שעות קודם לכן. "אלונה בואי איתי, יש לי ארגזים של בירה הפועל באוטו", הציע הדר למגשימת החלום שלו. כשהגיעו אל הפאב גילו השחקנים למעלה מ־2,000 אוהדים מחוץ למקום, עם אבוקות, זיקוקים ושירה בלתי נפסקת. כשנכנסו מכניסה צדדית, גילו כי גם המקום עצמו עמוס לעייפה בהרבה מעבר לתכולה ההגיונית שלו. ראשון להיכנס היה וובה בראון, שהוכה הלם. שיר צדק צעד אחריו כשחולצתו מוכתמת בכתמים אדומים. "זה לא דם, זו שמפניה של האוהדים. אני מקווה", הבהיר. אובידיו חובאן הגיע לחגיגות עם פנס גדול בעיניו. "אה, זה? כדורגל, אני לא יודע בכלל איך זה קרה", התייחס לפציעה. "האמת, אני לא במצב להרגיש את הכאב", הסביר והתפנה לשלהב את ההמון שפספס את כניסתו של דודו גורש למקום לצד שאול סמדג'ה ומליקסון. "יאללה יאללה דודו גורש עולה עולה עולה", החל חובאן, וסחף את הקהל אחריו.

עופר בננו, אחד משני הבעלים של הבר, ה"גיגסי", אוהד בכלל את מכבי תל אביב. הוא העדיף לברוח לפסטורליה של גמר הגביע האנגלי כדי להימנע מהדילמה הגדולה ולתמוך בקבוצתו השנייה, מנצ'סטר יונייטד. אחיו מיכה, אוהד מכבי תל אביב גם כן, נשאר בבאר שבע. עיניו נצצו מהתרגשות: "אני אוהד מכבי בגללו, אבל כולנו גדלנו פה. כל האנשים האלה שחוגגים זה חברים ומשפחה שלנו. ההורים שלנו אוהדי באר שבע. אבא שלנו לא היה במשחק 20 שנה, אבל היום הוא הלך ובכה מהתרגשות. מישהו כאן יכול שלא לשמוח?".

אלונה ברקת, בחולצת טריקו אדומה, התיישבה בצד, צפתה בשחקנים חוגגים ובאלפי האוהדים מאושרים. "רצינו מאוד לשמח חבל ארץ שלם, שציפה לזה הרבה זמן", סרבה להשתמש בגוף ראשון יחיד, "רצינו מאוד לעשות את זה בשבילם. אני שמחה שהגענו הביתה, שהכל היה תלוי בנו ושעשינו את זה. עשינו את זה בעיקר עבור האנשים שהולכים אתנו כברת דרך ארוכה מאוד — האוהדים שלנו. לאורך העונה הסתכלנו רק על עצמנו ורצינו שהדברים יהיו תלויים בנו. כך היה. אנחנו רוצים עכשיו להמשיך ולהתקדם, כמו ששאפנו תמיד. האמונה והדרייב הניעו אותנו עוד מהלאומית. ברור שחלמתי על רגע כזה, אבל עכשיו ממשיכים הלאה. אחרי אליפות, החלום של כל כדורגלן ואוהד זו ליגת האלופות, לא?".