"הצגה כפולה": כמה הבטחה גלומה בצמד המלים הזה

ממרומי שער 1 לא זוכרים הרבה, רק פנדל בודד של ישראל מאיה שקבע שהפועל שוב הפסידה. ובכל זאת נשארנו למשחק הבא, שיתברר כמשמעותי לא פחות בחיי כאוהד הפועל. הפעם הראשונה שלי | פרויקט מיוחד לפתיחת העונה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הצגה כפולה
צילום: דורון פלם
ערן לאור
ערן לאור

"ביוונית פירושה המדויק של 'נוסטלגיה' הוא 'הכאב מפצע ישן'. זה כאב עז בלב שעוצמתו גדולה בהרבה מהזיכרון לבדו. המתקן הזה הוא לא חללית, הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה וקדימה. הוא לוקח אותנו למקום שאליו אנו עורגים עד כאב ללכת שוב. הוא לא נקרא 'הגלגל', הוא נקרא 'הקרוסלה'. הוא מאפשר לנו לטייל כשם שילד מטייל, סביב וסביב, ובחזרה הביתה" (דון דרייפר, "הגלגל", ע1פ13).

הקרוסלה מתחילה להסתובב. דרבי, ועוד אחד, ירידת ליגה, גמרי גביע, הפסדים נוראיים, תיקואים סתמיים, מאי 2010, מאי 2000, נסיעות דוממות ועצובות, צעיפים על החלון וצפירות של ניצחון, ועוד דרבי, ליגת האלופות, מגרשים שכבר לא קיימים, שחקנים טובים, שחקנים גרועים, שערים, שערים, שערים.

קרוסלת הזיכרון טסה, חולפת על פני שלושה עשורים, עד שהיא מאטה, מחפשת להיעצר במשחק הראשון. הנה בלומפילד, הנה הבטון הדוהה, הנה המדרגות העולות אל שער 4, הנה הדשא הירוק הנגלה פתאום, מהמם, צורב ומחתים אותך לנצח. כמה מתאים, דווקא בקיץ הזה, לקראת העונה הזו, להיזכר במפגש עם בלומפילד, חוויה שלימים תתברר כמכוננת. כמה מתבקש לצלול לבריכת הנוסטלגיה ולמשות משם את הזיכרון ההוא, רגע לפני שחוזרים הביתה למגרש ביפו.

סמליות ונוסטלגיה הולכות ביחד יופי - וכתיבה על כדורגל נוטה לא פעם לעצב אותן מחדש בהתאם לצרכיה - אך להיסטוריה הפרטית, מה אפשר לעשות, חוקים משלה. אז הקרוסלה ממשיכה להסתובב עוד קצת, וכאשר היא סוף סוף נעצרת באמת זה קורה רק בתחנה הבאה ובמגרש אחר, במשחק הראשון בחיי.

ממרומי היציע באיצטדיון רמת גן
אוהדי הפועל באיצטדיון רמת גן. ממרומי היציע לא זוכרים הרבהצילום: אוריאל סיני

שבת, 16 במארס 1991, מחזור 17 של הליגה הלאומית, הצגה כפולה באיצטדיון רמת גן. "הצגה כפולה" - איזה צימוד מלים נהדר, כמה הבטחה גלומה בו, איזו צמרמורת הוא מסוגל להעביר בכל מי שהלך לכדורגל בשנים ההן. ואיצטדיון רמת גן? ובכן, פחות. הרבה פחות.

אמיר הסתובב אלי והכריז: "כשמכבי מפסידים אנחנו שמחים. תזכור את זה"

אבא שלי פקפק באפשרות שאחזיק מעמד בשני משחקים, וממילא הגענו בשביל הראשון שבהם, דרבי קטן של הפועל נגד בית"ר תל אביב. ממרחק השנים וממרומי שער 1 לא זוכרים הרבה, רק פנדל בודד של ישראל מאיה שקבע שהפועל שוב הפסידה. ובכל זאת נשארנו למשחק הבא, שיתברר כמשמעותי לא פחות בחיי כאוהד הפועל. אולי - אם כבר כנות, אז עד הסוף - אפילו יותר.

אורי מלמיליאן עוד הספיק להעלות את מכבי תל אביב ליתרון מול צפרירים חולון, לפני שזאהי ארמלי (פעמיים) ואיציק סוויסה ענו בשלישייה מדהימה שנכבשה כולה בתוך תשע דקות במחצית השנייה. ואני, שאת אחר הצהריים האפור ההוא העברתי לצד אוהדי הפועל משועממים עד מיואשים, לא הבנתי - ואת זה אני דווקא זוכר מעולה - למה כל היציע פתאום באוויר. אמיר, בן-הדודה הגדול שייקח אותי לעשרות משחקים בשנים שיבואו ואז יעמוד לצדי במאות אחריהם, הסתובב אלי והכריז: "כשמכבי מפסידים אנחנו שמחים. תזכור את זה". לא שוכח.

תיכף 2019/20 נפתחת, הקרוסלה כבר מתחילה להאיץ. יאללה, כולם לעלות. 

עוד כתבות בפרויקט: איתי מאירסון | דור שאלתיאל | חמי אוזן | לאה גורליק ריגר | ניר צדוק | עוזי דן | עירד צפריר | שאול אדר | תמיר כהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ