עם מדרגות בטון במקום מושבים, כבר אז בלומפילד היה מקדש

אבא שלי לא התעניין בספורט ואפילו לא שמע על הגיבור פלה, אבל לאותו משחק הוא לקח אותי בכרמל דוכס הצבאית אל עבר המגרש ביפו. הפעם הראשונה שלי | פרויקט מיוחד לפתיחת העונה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: איור: דורון פלם
עוזי דן
עוזי דן
עוזי דן
עוזי דן

זה היה רק משחק ידידות, אפילו לא בין שני מועדונים אלא בין קבוצה לנבחרת. אמנם שמורה לו פינה בדברי הימים של הכדורגל הישראל - בגלל הנבחרת שהתכוננה אז לגביע העולם, בגלל התבוסה שלה במשחק, בגלל היריבה במדיה שיחק גדול המוסרים בתולדות המשחק, גינטר נצר - אבל את כל זה לא ידעתי בזמן אמת. אולי בגלל שהייתי בן פחות משש, אין לי זיכרון אמיתי של ההתמודדות עצמה, הראשונה שלי במגרשי הכדורגל.

אבא שלי מנוחתו עדן מעולם לא היה במשחק כדורגל עד לאותו יום. הוא לא התעניין בספורט ואפילו לא שמע על הגיבור פלה. היו לו דברים קצת יותר חשובים להתעסק בהם. אולי היו אלה הפצרותיי, אולי התערבות הגורל, אבל לקראת אותו משחק הוא לקח אותי בכרמל דוכס הצבאית אל עבר המגרש ביפו.

לפתע נגלה משטח ענק ועצום ממדים בעיניים של בן שש, מרשים ומעתיק נשימה כמו מעט דברים, אם בכלל

למרות הכניסה החולית ולמרות ריח השתן החריף בתחתית המדרגות, הציפייה היתה גדולה והיא התנקזה כולה לרגע אחד, שנייה מכוננת, כשהמדרגות תיכף נגמרות. רגע חמקמק שכזה שייצרב לנצח בתודעה, ולא ניתן יהיה לשחזרו לעולם. זה לא קשור בשחקן, בקבוצה או אפילו בכדור עצמו, אלא בכניסה לבלומפילד הישן (ובישן הכוונה לזה שגם בשער 1 ישבו על מדרגות בטון). ולפתע פתאום, כמעט בבת אחת, נגלה הדשא. משטח ענק ועצום ממדים בעיניים של בן שש, ירוק מצד אל צד, מרשים ומעתיק נשימה כמו מעט דברים, אם בכלל. כבר אז בלומפילד היה מקדש.

אוהד מכבי תל אביב עם דגל ישראל
אוהד עם דגל ישראל. המשחק נכנס לדברי הימים של הכדורגל הישראליצילום: ניר קידר

משה ראה את הארץ המובטחת ולא נכנס אליה, אנחנו נכנסו גם נכנסנו; הירוק הפך לקרוב ומוחשי, ואפשר היה להריח את הדשא הקצור. המראה היה מפעים, בלתי נשכח ביחס למשחק שממנו אני לא זוכר הרבה. אומרים שבורוסיה מנשנגלאדבך הביסה 0:6 את ישראל של עמנואל שפר המתכוננת למקסיקו 1970.

מאות פעמים אחר כך נכנסתי לבלומפילד, ופקדתי איצטדיונים ברחבי תבל - אלנד רואד או וומבלי, סנטיאגו ברנבאו או מרקנה, סן סירו או הבומבונרה. שום דבר לא קרוב בכלל להתרגשות הראשונית, הקמאית, של הפעם ההיא בבלומפילד.

כ-40 שנה אחר כך, כאשר בני היה בערך בן שש, לקחתי אותו לראשונה למקדש ביפו, אל אותו השער, שהיה הרבה יותר מסודר וללא חול או ריח של שתן. אבל בגלל ענייני מושבים, בקצה המדרגות נראה רק חלק מהדשא. האפקט לא היה אותו אפקט, בוודאי לא בעיני הגבר שניסה לחזור להיות בן שש, ואולי גם לא בעיני בן השש עצמו. עובדה שלקח לו כמה שנים להישבות בקסם. הרגע שלו היה אחר, וגם הוא צרוב לנצח.

עוד כתבות בפרויקט: איתי מאירסון | דור שאלתיאל | חמי אוזן | לאה גורליק ריגר | ניר צדוק | עירד צפריר | ערן לאור | שאול אדר | תמיר כהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ