המכחול של שלום תקווה הופך פנטזיה לזיכרון בלתי נשכח

אין בצפייה החוזרת, ובהוכחות האובייקטיביות, כדי לשנות את תפישת הרגע גם אחרי 23 שנים. מבחינתי, השער של שלום תקווה לא הובקע במציאות, אלא בתוך הראש שלי, אליו נכנס לעולמים גם איציק קורנפיין חסר האונים. הפעם הראשונה שלי | פרויקט מיוחד לפתיחת העונה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלום תקווה
ניר צדוק
ניר צדוק

לימים למדתי שבשפת הכדורגל הישראלי היה זה המחזור ה-22 של עונת 1995/96. עבורי, על כל פנים, זה היה המחזור הראשון של העונה הראשונה. בהמשך לא תהיה ברירה אלא להתיישר לפי השפה המקובלת. ככל שאתה מתבגר, הדרך היחידה לסדר את ארכיון הזיכרון ולהגדיל את שטח האחסון היא לשלוט בפרטים הטכניים - לדעת שהשחקן ההוא שיחק בעונה ההיא, וכבש במשחק ההוא, שנגמר בתוצאה הזאת. בזמן אמת, המשחק הראשון הוא כמעט אך ורק עניין חווייתי, נטול הקשר רחב או ביורוקרטיה של מחזור, מצב בטבלה ואפילו תוצאה. אלו מתבהרים ומצטרפים רק בדיעבד.

פותחים עונה עם "ספורט הארץ": הפעם הראשונה שלי: פרויקט מיוחד לפתיחת העונה | המדריך המקוצר לעונת ליגת העל | 14 שחקנים שמספרים את סיפורה של הליגה | בעיני המתבונן: הוראות שידור אחרונות | השבוע לפני 22 שנה: הדוגמן מנבחרת הולנד ג'ון "דה בלוף"

אין למה להשוות את החוויה, פרט לפנטזיה, לאופן שבו הצטיירה בדמיון בזמן צפייה בטלוויזיה. הראשוניות היא הכל. כל מה שיתכתב מהמשחק הבא עם משהו שכבר קרה, הוא במשחק הראשון טיול גדול בקניון שמוכר רק חוויות לא מוכרות. הקלישאה הידועה מספרת על הרגע בו הדשא נחשף לראשונה עם העלייה במדרגות המובילות ליציע, אך זה לא הדבר היחיד שנצרב בזיכרון. זווית המבט, מוכר הארטיקים, השכנים ליציע, הגודל הטבעי של ההתרחשות - כולם פותחים בראש תיקייה חדשה שעד אז לא היה בה צורך אך מעתה כבר לא תיסגר.

אוהד הפועל תל אביב
אוהד הפועל תל אביבצילום: ניר קידר

אבי אזולאי הורחק במחצית הראשונה, וגם את זה אני זוכר בעיקר מצפייה חוזרת ברבות השנים. הפרספקטיבה למשחק, שעדיין לא מאוכנת, לא מייחסת בשעתו חשיבות לכרטיס אדום. שער הוא רגע השיא היחיד שנחשב. כל ניסיון לדמיין כילד את החיים כשחקן כדורגל נעשים באמצעות חיקוי השחקנים האמיתיים. כולם רוצים להבקיע בחצר בית הספר, לפרוש ידיים בתנועת אווירון ולצעוק "אלון מזרחייי". אף אחד לא מחכה לרגע בו יגלוש לרגליו של חברו, יקום באקסטזה וישאג "איזה תיקול של נועם שהםםם".

אף אחד לא מחכה לרגע בו יגלוש לרגליו של חברו, יקום באקסטזה וישאג "איזה תיקול של נועם שהםםם"

באותו משחק שלום תקווה היה הכדורגל, ואין בלתו. הוא הבקיע שני שערים לרשת של איציק קורנפיין, האחרון שבהם בהקפצה עדינה, כאילו צוירה במכחול ולא נוצרה באמצעות הרגל. פעם אחת בחיי ראיתי את השער הזה כשפניו של תקווה מופנים אליי. ביתר הפעמים זה היה מזווית הצילום, שהראתה רק את גבו לפני שהסתובב לחגוג את השער, כאילו מדובר בשני רגעים שונים, גם אם דומים להחריד. הם אמנם כאלה. בטלוויזיה, המסלול של הכדור קצר בהרבה מכפי שאני זוכר מהאיצטדיון. בעיניים של ילד, שעד לאותו יום לא ראה כדור כלשהו נכנס לרשת כל כך גדולה, נדמה שהכדור עמד באוויר למשך מספר שניות, כמו מוודא שאני מבחין בו, לפני שירד בחדות אל הרשת. אין בצפייה החוזרת, ובהוכחות האובייקטיביות, כדי לשנות את תפישת הרגע גם אחרי 23 שנים. מבחינתי, השער של תקווה לא הובקע במציאות, אלא בתוך הראש שלי, אליו נכנס לעולמים גם קורנפיין חסר האונים. אני זוכר את השער כפי שאני זוכר אותו, ולא כפי שהיה באמת.

המשחק נגמר בניצחון 0:4. לפני כשלושה שבועות הפסידה הפועל 1:0 לאותה בית"ר ירושלים, אבל אני כבר לא זוכר מהמשחק הזה דבר. את הכל כבר ראיתי.

עוד כתבות בפרויקט: איתי מאירסון | דור שאלתיאל | חמי אוזן | לאה גורליק ריגר | עוזי דן | עירד צפריר | ערן לאור | שאול אדר | תמיר כהן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ