נערה חרדית לא אמורה להתעסק בכדורגל. אבל אז קיבלתי כנפיים

אני זוכרת את הערב הזה כחוויה הזויה שנתנה סטירה לפנטזיות שלי. אנשים שם ישבו וצעקו לשחקנים, ואני רק חשבתי לעצמי: "כמה מאמנים יש כאן? ולמה הם ביציע?". הפעם הראשונה שלי | פרויקט מיוחד לפתיחת העונה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: איור: דורון פלם
לאה גורליק ריגר
לאה גורליק ריגר

בשכונה החרדית שבה נולדתי וגדלתי, כדורגל לא היה הדבר הראשון ברשימה שנערה אמורה להתעסק בו. לאורך השנים החבאתי במעמקי המגירות יומני סופרגול וגזרי עיתונים שמצאתי. באמצעות הרדיו, שהיה אמצעי התקשורת היחיד שזמין לי, עקבתי אחר המשחקים בשירים ושערים ברשת ב'. טלוויזיה לא היתה בסביבה הטבעית, אבל כשבגרתי מעט הייתי מוצאת הזדמנויות עקיפות לצפות במשחקים. בשביל אהבה מוצאים את הדרך, ואהבתי כדורגל בטירוף.

פותחים עונה עם "ספורט הארץ": הפעם הראשונה שלי: פרויקט מיוחד לפתיחת העונה | המדריך המקוצר לעונת ליגת העל | 14 שחקנים שמספרים את סיפורה של הליגה | בעיני המתבונן: הוראות שידור אחרונות | השבוע לפני 22 שנה: הדוגמן מנבחרת הולנד ג'ון "דה בלוף"

לאורך השנים החבאתי במעמקי המגירות יומני סופרגול וגזרי עיתונים שמצאתי

לפני פתיחת עונת 2010/11, קיבלתי כנפיים של ממש לצאת מהשכונה ומהקהילה - בגיל 22 רכשתי את הרכב הראשון שלי. המטרה הראשונה שהצבתי לעצמי היתה ללכת למשחק כדורסל ולמשחק כדורגל. בכדורסל נסעתי לראות את נבחרת ישראל מול לטביה ביד אליהו, ובכדורגל לא הלכתי רחוק כל כך. למעשה, הגעתי למשחק הכי קרוב פיזית לקרית מלאכי - מ.ס. אשדוד מול הפועל אשקלון. לא אהדתי אף אחת מהקבוצות אבל הכרתי במקרה נער ששיחק בקבוצת הנוער באשדוד, והוא הביא לי כרטיסים למשחק. התרגשתי מהמחווה ומהעובדה שיש בידי כרטיסים למשחק כדורגל אמיתי, אז לקחתי חברה שאין לה שמץ של היכרות עם התחום ופשוט נסענו. כשהגענו התברר לי שנשים בכלל נכנסות לאיצטדיון הי"א באופן חופשי, ותרמתי את הכרטיסים לשני נערים שהיו במקום.

זו היתה הפעם הראשונה שהייתי במשחק כדורגל ואני זוכרת את הערב הזה כחוויה הזויה שנתנה סטירה לפנטזיות שלי. אנשים שם ישבו וצעקו לשחקנים "תעשה מה שלימדתי אותך!", "מה אתה עושה? זה לא מה שאמרתי", ואני רק חשבתי לעצמי: "כמה מאמנים יש כאן? ולמה הם יושבים ביציע? אולי הם אבות של שחקנים?".

אוהדי מכבי חיפה
אוהד מכבי חיפה. ככה זה אצלנוצילום: ניר קידר

מאז אותו משחק התחלתי ללכת למשחקים של מכבי חיפה, הקבוצה שאהדתי מגיל 12, גם בלי ממש להבין מזה אומר. למדתי שככה זה אצלנו, ולאט-לאט הכרתי אנשים ואוהדים אחרים, ונפתח בפניי עולם חדש לחלוטין. כיום אני נמצאת במגרשים כל השבוע: משחק אחד לפחות, שניים זה ממש טבעי, לא משנה באיזו ליגה. יש שבועות גם עם שלושה, לא כולל אימונים. רק כך הבנתי את פשר הקריאות "עירוניה, עירוניה!" של חבורת אנשים שעמדו אז בסמוך אליי ויקימו לימים מחדש את עירוני אשדוד. אני עדיין אוהדת וגם עובדת בתחום ולא יכולה לחלום על מציאות בלי כדורגל בחיי.

את התיקון למשחק המאוחר שלי עשיתי עם הבת שלי, אותה לקחתי למשחק כדורגל ראשון בגיל חודש בדיוק, שהיה בפלייאוף ליגה ב' דרום ב'. בעודי יושבת (למעשה אני תמיד עומדת מרוב לחץ או התלהבות) וצועקת לשחקנים לעשות משהו מול השער, אני נזכרת באותו הערב שבו ראיתי אנשים מתפקדים ביציע כמאמנים של ממש, וזה מעלה לי חיוך. מאז חלפו שנה וארבעה חודשים והיא היתה בכל משחק שהוא בכל הליגות בארץ, מגביע ועד אירופה ממש לא מזמן. אפילו למונדיאל היא ליוותה אותי. היא בהחלט הפרטנרית המושלמת לחוויית הכדורגל שלי.

לאה גורליק ריגר היא מאמנת מנטאלית

עוד כתבות בפרויקט: איתי מאירסון | דור שאלתיאל | חמי אוזן | ניר צדוק | עוזי דן | עירד צפריר | ערן לאור | שאול אדר | תמיר כהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ