מבעד לעשן הסיגריות התגלה קאנטונה של אשקלון

"איפה שוקו?", שאלתי אדם עם סיגריה בפה. "מספר 10", הוא ענה, ואני סרקתי את הדשא עד שהבחנתי באיש שבדמיוני נראה עד אז כשילוב של ואן באסטן והילד מהקופסה של שוקולית. הפעם הראשונה שלי | פרויקט מיוחד לפתיחת העונה

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עירד צפריר
עירד צפריר
עירד צפריר
עירד צפריר

"תגיד, היית פעם במשחק כדורגל?", שאל אותי אודי הרוש, מחבריי הטובים בבית הספר היסודי נוף ים באשקלון. הייתי כבר בן 10 וקצת התביישתי להודות שאני - מומחה הכדורגל הכיתתי ומי שהיה עורך לאודי אימוני שוערות אישיים בחצר ביתי - טרם דרכתי בטריבונה אמיתית.

פותחים עונה עם "ספורט הארץ": הפעם הראשונה שלי: פרויקט מיוחד לפתיחת העונה | המדריך המקוצר לעונת ליגת העל | 14 שחקנים שמספרים את סיפורה של הליגה | בעיני המתבונן: הוראות שידור אחרונות | השבוע לפני 22 שנה: הדוגמן מנבחרת הולנד ג'ון "דה בלוף"

רצה הגורל ובאותה שנה, הצטרף לכתה ילד חדש בשם מיכה. הוא היה חזק, גבוה ושוויצר, אולי בגלל ששיחק כדורגל יותר טוב מכולנו. בכל יום היה מגיע עם כדור ונעלי פקקים ומלמד אותנו בהפסקות על חוקים שלא הכרנו. הוא גם לא טרח להסתיר את הייחוס שלו והסיבה שבגללה עבר לגור בעיר: אביו ג'קי דקל ז"ל היה אז מאמנה החדש של הפועל אשקלון.

אוהדי הפועל אשקלון, ב-2010
אוהדי הפועל אשקלון, ב-2010. מחנק בלתי נשכח ביציעצילום: שרון בוקוב

רבים מחבריי לא חיבבו את מיכה, אך האהבה המשותפת לכדורגל קירבה בינינו. כשסיפרתי לו יום אחד שמעולם לא הייתי במגרש אמיתי, הוא הבטיח שייקח אותי למשחק הבית הקרוב של הפועל אשקלון. זה לקח זמן - שבועות, אולי אפילו חודשים. בינתיים עקבתי מדי שבוע בעיתון אחרי ביצועי הקבוצה שדרסה את ליגה א' והבליטה שם אחד ומיוחד שקשה היה להישאר אדיש אליו: יעקב "שוקו" נומדר, אשר הפך בהדרגה לאחד השחקנים הנערצים עליי - גם חלוץ גדול (או "קבלן עליות" כפי שכינו אותו הכתבים) וגם אדם מבוגר שאוהב לשתות שוקו ממש כמוני.

יום אחד שאלתי את הבן של ג'קי דקל על מלך השערים נומדר. "תגיד, הוא באמת אוהב לשתות שוקו?". מיכה גיחך. "רוצה לבוא איתי לראות את הפועל אשקלון ביום שישי?", הציע. חשבתי שהוא לעולם לא ישאל. קבענו להיפגש ליד הקופות באיצטדיון המקומי. הוא לא היה שם. הצפיפות והדוחק בקופות היו בלתי נסבלים וכבר חשבתי לחזור הביתה, אבל פתאום נשמעה מתוך המגרש שירת אוהדים, "שוקו מלך אשקלון, חי חי וקיים". ידעתי מה אני צריך לעשות.

כשלוש דקות מפתיחת המשחק נכנסתי בשערי האיצטדיון. את היציעים מאחורי השערים - טרסות חול מלאות בעשבים ובעצים - לא אשכח לעולם. גם לא את המחנק ביציע הבטון המרכזי שהיה מלא מפה לפה בעשן סיגריות סמיך ובאנשים עם ריח גוף מיוחד. "איפה שוקו?", שאלתי אדם מבוגר עם סיגריה בפה. "מספר 10", הוא ענה לי בקול צרוד, ואני סרקתי את הדשא עד שהבחנתי באיש שבדמיוני נראה עד אז כשילוב של מרקו ואן באסטן והילד מהקופסה של שוקולית.

הכניסה למגרש באשקלון. צפיפות בלתי נסבלת
הכניסה למגרש באשקלון. צפיפות בלתי נסבלתצילום: שרון בוקוב

כבר חשבתי לחזור הביתה, אבל פתאום נשמעה מתוך המגרש שירת אוהדים, "שוקו מלך אשקלון, חי חי וקיים"

ואז זה קרה, נומדר כבש, נעמד במקום והרים את ידו למעלה במעין חגיגה שמשלבת אדישות ויהירות, הרבה לפני שאריק קאנטונה חשב עליה. "הבאנו שוקו עליכם", החל הקהל לשאוג לכבוד האליל ואני עקבתי מהופנט אחר כל תנועה ומחווה שלו.

בסיום, אחרי שאשקלון ניצחה, נתקלתי בחוץ במיכה דקל ואביו ג'קי. הוא אמר שאם אמתין קצת, גם שוקו תיכף יגיע. לפתע, נפתחה הדלת, עשרות אוהדים הקיפו אותו בשירי הלל וחיבוקים והוא רק רצה להדליק סיגריה. "שוקו נומדר מעשן?!", נדהמתי. "נו, מה חשבת?", יאמר לי מיכה ביום ראשון בהפסקה, "שהוא ייצא אחרי המשחק עם שוקו ועוגיות?".

עוד כתבות בפרויקט: איתי מאירסון | דור שאלתיאל | חמי אוזן | לאה גורליק ריגר | ניר צדוק | עוזי דן | ערן לאור | שאול אדר | תמיר כהן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ