שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אוהדי בית"ר, תנו לחבק את סלים טועמה

יש מקום לשחקן ערבי בטדי, כמו שיש מקום לאוהד ימני בהפועל תל אביב ושחקן מסורתי בסכנין. בואו נדבר על שלום קצת דמיוני

אלחי הלמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחקני בית"ר מודים לקהל, אתמול. יש מקום לעידוד הכניסה של השחקנים הערבים לא רק בגלל הגזענות, אלא בגלל הספורטצילום: ניר קידר
אלחי הלמן

אני אותו אוהד שישב עם פאות מסולסלות ולבוש שחור־לבן חרדי בטדי. אני אותו אוהד שפיצח גרעינים, צעק "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ונשך את הכיפה תוך כדי קפיצה בגול. אני אותו אוהד שהתעלף בגמר הגביע נגד הפועל תל אביב כשבואטנג החמיץ פנדל, התעורר, והתעלף שוב כשגרשון כבש פנדל והביא לנו דאבל.

אני אותו אוהד ששר שירי בית"ר, צעק "מוחמד הומו בן זונה" ונכנס אחר כך לגריינדר כאילו הומו לא היה קודם קללה. אני גם אותו אוהד שהחליט להחרים את המגרשים בגלל סיפור הצ'צ'נים, לא בגלל שהאהבה לקבוצה ירדה או כדי לאיים על ההנהלה — אהבה לקבוצת כדורגל גדולה מאהבה לאישה, אומרים בארגנטינה — פשוט לא הייתי יכול להיות חלק מקבוצת אוהדים גזענים, ששכחו מהי דרך ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. הם אכן היו ימנים, אך אני בטוח שהם לא היו רוצים שתנועתם תהיה גזענית, הומופובית ואלימה.

אני אותו אוהד שראה את סמל בית"ר ירושלים בין הכתבות ב"הארץ", סינן לעצמו "נו, מה שוב רוצים השמאלנים האלה" ודקה אחרי קריאת הכתבה שינן "עד שישחק ערבי בבית"ר". יש מקום לשחקן ערבי בבית"ר, כמו שיש מקום לאוהד ימני בהפועל תל אביב ושחקן מסורתי בבני סכנין. יש מקום לעידוד הכניסה של השחקנים הערבים לא רק בגלל הגזענות, אלא בגלל הספורט, התרבות שאמורה להילחם באלימות ולא לעודד אותה.

תדמיינו מצב שבו שחקן ערבי רץ לאוהדי בית"ר, מחבק אותם והם אותוצילום: ניר קידר

תדמיינו שהיה לנו סלים טועמה, כזה שנעמד לבעיטת עונשין ושחקני היריבה שמים קסדות על הראש; מוחמד גדיר שרץ בין הרגליים של השוער; או וואליד באדיר, שכשהוא מגן על השער הקורות הולכות לישון. תדמיינו מצב שבו שחקן ערבי רץ לאוהדי בית"ר, מחבק אותם והם אותו. למחרת, אפשר להיות בטוחים, יירדו מקרי האלימות על רקע לאומני בעיר.

תדמיינו לכם שאומרים ליוסי בניון שהוא לא יכול לשחק באירופה בגלל היותו יהודי, דמיינו את חיים רביבו לא מוחתם בספרד בגלל דתו. דמיינו לכם קבוצת כדורגל שעוברת על חוק האפליה, אך מרשה לעצמה להתלונן שמפלים אותה בבית הדין.

אני לא מדבר על שלום בין העמים, כי שלום הוא בעיני המתבונן, אבל בואו נדבר על שקט, על שלום בין בודדים, שלום כזה שהוא קצת דמיוני, אבל מהווה רגעי שלווה ועונג. זה הכיף בספורט, שערבי ויהודי יכולים להתחבר לשעתיים של שנאה משותפת. במקרה שלנו, השנאה לצבע האדום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ