משה זיאת
אוהדי בית"ר, השבוע. התקשורת היא ישראל האחרת, לא ישראל שלהםצילום: ניר קידר
משה זיאת

הטיעון שחוזר על עצמו בעניין הגזענות של אוהדי בית"ר ירושלים, גם על גבי דפי מדור זה, הוא "תארו לכם שקבוצה מסוימת באירופה היתה מסרבת לצרף שחקנים יהודים". אבל ההשוואה הזו היא לא מדויקת. האנטישמיות האירופית הקלאסית נבעה בעיקר מתוך האמונה שליהודים יש סט ערכים נלוז, כמו רדיפת בצע, ערמומיות וכו'. במקרה של שנאת ערבים, המניעים הם אחרים: הגזענים חושבים שכל הערבים הם אויבים שלנו וכל רצונם הוא להשמיד את המדינה ולהרוג אותנו. יש כאן סכסוך ארוך שנים שאי אפשר להתעלם ממנו. לכן, השוואה נכונה יותר תהיה אם קבוצה סרבית תסרב לקבל שחקן קרואטי לשורותיה, נאמר. אני לא טוען שזו גזענות חמורה פחות, כמובן, אבל אם אנחנו רוצים להתייחס לשיח הזה ברצינות, צריך לנכש ממנו פופוליזם.

עיקר השיח המנוהל בתקשורת הוא אכן פופוליסטי, וממילא נידון לכישלון מראש. בפרק הראשון בסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות", מבחין עו"ד אריאל גבאי בין המיינסטרים לבין הרוב במדינת ישראל: "הרוב בציבור הוא ימני, הרוב בציבור נראה לי מזרחי, הרוב בציבור הוא עממי ופשוט, אבל המיינסטרים הוא לא זה. המיינסטרים הוא משהו אחר. הוא מה שהתקשורת מראה לנו שהוא המיינסטרים". גבאי צדק, והוכחה חותכת לכך ראינו בבחירות האחרונות — המיינסטרים שמראים בטלוויזיה מאס לחלוטין בביבי, בעוד הרוב גיבה אותו באופן גורף. וזה הבסיס לניכור העקרוני בין בית"ר לתקשורת: הם אינם מוצגים שם. התקשורת היא ישראל אחרת, לא ישראל שלהם.

לכן, השיח בין התקשורת לאוהדי בית"ר הוא מוגבל; התקשורת אוהבת לצקצק, ואוהדי בית"ר לעשות לה דווקא. כשהם שרים "הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה", האמירה הזו מכוונת לתקשורת — אנחנו יודעים מה אתם חושבים עלינו, וזה לא ממש מעניין אותנו. מאידך, מטרת הצקצוקים היא להתנער מאוהדי בית"ר. אבל להם כבר מזמן לא אכפת. הם הבינו את זה ממהדורות החדשות וממקבצי הפרסומות — המיוצגים שם הם בהחלט לא אנחנו.

גם הכתבות שמתפרסמות בעניין חדשות לבקרים אינן מתוך עמדה מוסרית — הן קודם כל מתוך מניעים פיננסיים. הנושא הזה עושה רעש, כלומר טראפיק, כלומר כסף. וממילא נדמה שהטיפול בגזענות אינו נובע מתוך עמדה מוסרית בלבד; לדוגמה, אם נשווה גזענות נגד ערבים לגזענות נגד שחורים, נמצא פערים מהותיים בהתייחסות. כשאלי דסה מבית"ר סבל מגזענות במגרשים בבאר שבע ובקרית שמונה, הקבוצות המארחות ספגו עונש מזערי, אם בכלל. לעתים המאבק בגזענות תלוי בלובי ובתקציבים, ולגזענות נגד ערבים יש לובי רחב. וכשהעמדה היא לא אחידה — היא בהכרח חלשה יותר.

ואם להציע פתרון פרגמטי, לא אופטימלי, אפשר למצוא אותו בדמות ערבית חדשה, עדיין בשוליים, שהולכת ותופסת מקום — הערבי־הציוני. מוחמד זועבי הוא דוגמה אחת, אנט חאסכייה דוגמה נוספת. הדמויות הללו זוכות לאהדה בקרב הציבור הימני, ושחקן ערבי־ציוני יכול להתקבל באהדה גם ביציעי טדי — ולפתוח דלת למגזר שלם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ