שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בקרוב בבית"ר? כך נלחמים בארצות הברית באפליה ובגזענות בספורט

חצי מאה אחרי שהכריח את קבוצת הפוטבול של וושינגטון לשתף שחקנים שחורים, הממשל הפדראלי מסרב לאפשר לה לבנות איצטדיון חדש כל עוד לא תשנה את הכינוי הפוגעני "רדסקינס". בניגוד לאוזלת היד המקומית, באמריקה הוכיחו כי ניתן להרים ראש מול תופעות מכוערות - ולנצח

ניר צדוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הלוגו של הרדסקינס במגרש. עו"ד הקבוצה טען: "האוהדים אוהבים את הקבוצה ואת שמה מזה למעלה מ־80 שנה"צילום: אי־פי
ניר צדוק

באוגוסט האחרון הודיע דן סניידר, הבעלים של וושינגטון רדסקינס, על תוכניתו להקים לקבוצה בית חדש, תחליף ל"פדקס פילד" שאליו עברה רק ב־1997 לאחר עשור של תמרונים דיפלומטיים בבירת הפוליטיקה של העולם. הגמול לא הצדיק את המאמץ הרב שהושקע בשיחות מסדרון. גוש המתכת והדשא שהוקם בלנדובר, מרילנד, הציב בפני אוהדים רבים מכשולים רגשיים ומעשיים כאחד, הבולט שבהם — קשיי תחבורה שנבעו ממקומו הבעייתי, כמעט שני קילומטרים מתחנת המטרו הקרובה. דרכי הגישה למגרש הנושא את שמה של חברת שליחויות התגלו כמייגעים במיוחד.

וכך, למרות היותו אחד האיצטדיונים הגדולים בליגה והסכם שכירות שיפוג רק ב־2026, סיפר סניידר כי נפגש עם חברות אדריכלות מובילות והציב להן מספר דגשים בנושא עיצוב. הכיוון הכללי — רטרו. "האיצטדיון החדש ירגיש כמו RFK", אמר ולחלוחית בעיניו. סוד קסמו של RFK, מגרשם של הרדסקינס מ־1961 ועד המעבר לפדקס פילד, הוא סנטימנטלי — שם זכתה הקבוצה בשלוש אליפויות בין השנים 1982 ל־1991 — אך בעיקר גיאוגרפי; בשונה מ־פדקס פילד, RFK, שעדיין עומד על תלו, הוא חלק אינטגרלי מעיר הבירה, וושינגטוני כמו הבית הלבן ואנדרטת לינקולן. כמו רבים, גם סניידר — שמכר את חברת הפרסום שלו כדי לממן את רכישת קבוצתו האהודה — עורג למגרש ששימש לו בית שני בילדותו.   

למרות שהעפילו לפלייאוף רק ארבע פעמים ב־22 השנים האחרונות, הרדסקינס עדיין נחשבים לאטרקציה הגדולה ביותר באזור שנודע לשמצה כמקום הראשון בדיפלומטיה והאחרון בספורט. הצהרתו של סניידר אמורה היתה להיות יריית הפתיחה למחול חיזור בהשתתפות כל צלעות המשולש הגיאוגרפי שמקיף את הרדסקינס — וירג'יניה, מרילנד ומחוז קולומביה. סבך האינטרסים הזה — הקבוצה מייצגת את וושינגטון, משחקת במרילנד ומשרדיה נמצאים בווירג'יניה — אמור היה להספיק כדי לאפשר לרדסקינס לשלב ידיים ולבחור את ההצעה הנכונה מהרבות שיתגלגלו לפתחה; מושל וירג'יניה, טרי מקוליף, עשה את המצופה ממנו כשהציע מגוון אתרים אפשריים במטרה לפתות את הקבוצה לחצות את נהר הפוטומק ולעבור דרומה.

אחד מטיעוניו המרכזיים — 66% ממנויי הקבוצה, כמו מרבית השחקנים, מתגוררים בשטח השיפוט שלו. מקבילו במרילנד, לארי הוגן, ניסה גם הוא למצוא חן בעיניו של סניידר בניסיון אחרון להשאיר את הקבוצה בשטחו. אלא שמבחינתו של הבעלים, 80 האקרים שבין גבעת הקפיטול לנהר אנקוסטיה — שטח בבעלות חברת הפארקים הלאומית ומקום מושבו של RFK — היו ונותרו המועדפים עליו. הוא זקוק רק לאישורים כדי לעלות על הקרקע.

כאן מתחילה הבעיה. בשיחה שקיימה לאחרונה סאלי ג'וול, שרת הפנים האמריקאית שמשרדה אחראי על השטח, עם ראש עיריית וושינגטון, הבהירה כי אין בכוונת הממשל להעניק לקבוצה את אישורי הבנייה כל עוד לא תשנה את שמה, "אדומי העור", הנחשב בעיניה פוגעני. בשנה שעברה חיוותה דעתה כשאמרה שהכינוי הוא "שריד של העבר שראוי לעבור מן העולם". "אני חושבת שלא היינו מעלים על דעתנו לקרוא לקבוצה 'כהי העור' או 'לבני העור'", אמרה ל־ABC. שופט פדראלי העניק השבוע תוקף חוקי להחלטת משרד הפטנטים האמריקאי מלפני חודשיים כי יש לבטל את סמלה המסחרי של הקבוצה. להחלטה אין תוקף מעשי בשל מספר הגנות חוקיות שמספקת המדינה, אך הרדסקינס הודיעו כי בכוונתם לערער כדי למנוע נזקים תדמיתיים נוספים.

במאי 2013, ולמרות ביקורת ציבורית הולכת וגוברת, התחייב סניידר כי לעולם לא ישנה את שם הקבוצה. כעבור חמישה חודשים נדרש לעניין גם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. "אילו הייתי הבעלים של הקבוצה והייתי מבין ששמה פוגע בחלק לא מבוטל של הציבור, הייתי שוקל לשנותו", אמר. תגובתה של הקבוצה לא איחרה לבוא. "אני משוכנע שהנשיא אובמה לא מודע לכך שמסקר שנערך ב־2004 עלה כי תשעה מתוך עשרה ילידים אמריקאיים לא מוטרדים מהשם 'וושינגטון רדסקינס'", אמר לני דייויס, עורך הדין של הקבוצה, "בדומה לקליבלנד אינדיאנס ולשיקגו בלקהוקס (קבוצות בייסבול והוקי; נ.צ), גם אוהדי וושינגטון אוהבים את הקבוצה ואת שמה מזה יותר  מ־80 שנה — זו ההיסטוריה, המורשת והמסורת שלנו".

זו לא הפעם הראשונה שבה הממשל האמריקאי משתמש בזכויות השימוש באיצטדיון כמנוף בניסיון להוביל לשינוי. במרוצת השנים — כבר ב־1972 דרשו נציגי אינדיאנים־אמריקאים לשנות את השם בטענה שזה "כינוי גזעני ומעליב" — ויתרו הרדסקינס על חתיכות רבות מפאזל הזהות שלהם; מעודדות הקבוצה כבר לא מפזזות בצמות קלועות או חוגגות טאצ'דאון בחיקוי של ריקוד הגשם; חברי התזמורת חדלו לבצע את עבודתם כשנוצה מודבקת לראשם; מלות שיר העידוד הרשמי, הקוראות לקבוצה "לקרקף את היריבה", הוחלפו מזמן.

מקור הכינוי שנוי במחלוקת. הקבוצה הוקמה בבוסטון בשנת 1932 על ידי ג'ורג' פרסטון מרשל, וכנהוג באותם ימים העתיקה את שמה של אחת מקבוצות הבייסבול של העיר, ה"ברייבס" ("האמיצים" - בעצמו כינוי עם הקשר אינדיאני, המשמש כיום את קבוצת הבייסבול של אטלנטה). כעבור שנה, כך על פי אחת הגרסאות, הוחלף השם ל"רדסקינס" במטרה לחלוק כבוד למאמן הקבוצה, וויליאם "הכוכב הבודד" דייץ, שהציג עצמו כאינדיאני בן שבט הסו.

כיום, כשכבר ידוע שדייץ היה למעשה רמאי שגנב את זהותו של אדם אחר, נתפשת החלטתו של מרשל לשנות את הכינוי כצעד שיווקי שנועד לעורר עניין במה שנחשב בזמנו לענף זניח. כחלק מאותם מאמצים, חייב מרשל את דייץ וארבעה שחקנים ממוצא אינדיאני לעלות למגרש כשנוצות לראשיהם ופניהם צבועות בצבעי מלחמה. "זה היה מביך", אמר ברבות השנים שחקן הקבוצה, קליף באטלס. עד למותו ב־1969 טען מרשל כי כל רצונו היה לחלוק כבוד לילידים.

קל לפקפק בכך כשלוקחים בחשבון את מורשתו העיקרית. מרשל, יליד וירג'יניה המערבית המופרדת גזעית, עשה את הונו משרשרת מכבסות. כמייצג נאמן של רוח התקופה ומקום לידתו, לא העדיף רק את הבגדים שלו לבנים לחלוטין. אחרי שהפסיד למעלה מ־80 אלף דולר בחמש השנים הראשונות, העביר את הקבוצה לוושינגטון, הופך את העיר הלבנה כמעט לחלוטין לנקודה הדרומית ביותר על מפת ה־NFL (להוציא את לוס אנג'לס) ואת הרדסקינס לנציגתה הלא רשמית של דיקסי. קרוב ל־90 תחנות טלוויזיה ורדיו בדרום שידרו את משחקיה של הקבוצה בשנות ה־50.

ב־1961, 15 שנה אחרי שלוס אנג'לס ראמס היתה הראשונה לפתוח את שעריה לפני שחקנים אפרו־אמריקאיים, נותרה וושינגטון הקבוצה היחידה ב־NFL שסרבה לשתף שחקנים שחורים. "אחתים שחורים ביום שבו הארלם גלובטרוטרס יחתימו שחקנים לבנים", אמר מרשל. להבדיל מאחרים, שכפרו בעצם הרעיון שיש לשחורים תכונות פיזיות או מנטליות הדרושות להצלחה ספורטיבית, מרשל היה מודע לפגיעה המקצועית שנגרמה לקבוצתו בגלל ההפרדה הגזעית; בין השנים 1946 ל־1961 לא העפילה הקבוצה ולו פעם אחת למשחק הגמר, וסיימה שלוש עונות בלבד במאזן חיובי. בין 1959 ל־1961 ניצחה רק בחמישה משחקים.

"חיוורי העור", כינה אותם בלעג עיתונאי ה"וושינגטון פוסט", שירלי פוביץ', ממבקריו החריפים של מרשל. "אנחנו מנסים לקלוע לטעמם של האוהדים באזור", ניסה הבעלים להתגונן, ושטח את האסטרטגיה המקצועית של הקבוצה באומרו "אנחנו מגייסים את מרבית השחקנים שלנו ממכללות דרומיות, ושם לא משתפים שחקנים שחורים". למרות תהליכים דמוגרפיים וחברתיים מעודדי אינטגרציה — ב־1956 איישו השחורים כ־24% מכוח העבודה הפדראלי לעומת 3% בלבד ב־1938 — וסדרת חוקים נגד אפליה, מגרש הפוטבול בשדרות ג'ורג'יה נותר אי של חוסר שוויון. אפילו קבוצת הבייסבול המקומית, הסנאטורס, צירפה שחקן שחור כבר ב־1954.

מי יודע עד לאן היו מגיעים הדברים אלמלא התעקשותו של ממשל קנדי, בראשות שר הפנים סטיוארט אודל. בדומה לג'וול, גם אודל השתמש בנשק יום הדין בניסיון לכפות את רצונו על הקבוצה. מה שלא הלך בדרכי שלום, חשב, הכרח כי ילך בכוח. זמן קצר לפני שהקבוצה השלימה את המעבר מגריפית' סטדיום הקטן לאיצטדיון DC (ששמו שונה ל־RFK ב־1969 בעקבות ההתנקשות ברוברט קנדי), הבהיר אודל למרשל כי יתאפשר לו להשתמש במתקן רק אם יעמוד בחוקים הפדרליים, בראשם האיסור על אפליה תעסוקתית על רקע גזעי. "לא ידעתי שלממשל יש הזכות לומר לבמאי כיצד ללהק את השחקנים להצגה שלו", ניסה מרשל להתנגד, אך לשווא. הליגה, נישאת על גבי הביטחון הכלכלי שהקנה לה חוזה שידור חדש, שילבה ידיים עם אודל, נחושה להילחם באידיאולוגיה שנתפשה בעיניה כפיגוע שיווקי.

למרות מפגני תמיכה מצד קבוצות נאו־נאציות שדחקו בבעלים לשמור על עקרונותיו, למרשל לא נותרה ברירה אלא להתקפל. ב־30 בספטמבר 1962 חנכו הרדסקינס את האיצטדיון החדש. בובי מיצ'ל השחור נהפך לכוכב הערב כשתפס שבעה כדורים, שניים מהם לטאצ'דאון, והוביל את קבוצתו לניצחון על סנט לואיס. 30 שנה אחרי הקמת הקבוצה, נפלה הלבנה האחרונה בחומת ההפרדה של ליגת הפוטבול המקצוענית. ב־1987 הפכו הרדסקינס לראשונים שזכו בסופרבול בהדרכת קוורטרבק שחור, דאג וויליאמס. ייתכן שבקרוב יידרשו להחליט מה הם יותר — וושינגטון, או רדסקינס.

הלוגו של הרדסקינס במגרש. עורך הדין של הקבוצה טען כי "האוהדים אוהבים את הקבוצה ואת שמה מזה למעלה מ־80 שנה" צילום: אי־פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ