שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גזענות בכדורגל? אפשר לבעוט אותה החוצה

עד לפני 20 שנה, הליגות באנגליה שרצו חוליגנים וגזענים. הפיתרון הגיע דרך הסברה ויד קשה נגד האוהדים שהתעקשו להיתקע מאחור

שאול אדר
לונדון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוהדי צ'לסי במטרו של פריזקרדיט: גרדיאן
שאול אדר
לונדון

בשבוע שעבר הורחקו ארבעה אוהדי צ'לסי ממגרשי הכדורגל לתקופות ממושכות לאחר שהורשעו בהתנהגות גזענית במטרו של פריז. בעונה שעברה, בעת שעשו את דרכם למשחק מול סן ז'רמן, מנעו מנוסע שחור לעלות לקרון ושרו "אנחנו גזענים, אנחנו גזענים, וככה אנחנו אוהבים את זה". השופט בבית המשפט הבריטי קבע שהתנהגותם היתה "מתועבת, גזענית, דוחה, פוגעת ובלתי נסבלת לחלוטין".

לפני 30 ו־40 שנה, אפשר לשער בביטחון, התנהגות כזו היתה מוגדרת כלא יותר מהומור בעייתי. יחסית לתקריות האלימות ולשובל ההרס שהותירו אחריהם אוהדים אנגלים באירופה, ספק אם העיתונים אפילו היו מקדישים להם יותר משורה או שתיים. ספק אם ההתאחדות האנגלית היתה מוקיעה אותם וניתן לקבוע בביטחון כי צ'לסי לא היתה מטילה עליהם עונש. הם היו הגרעין הקשה של האוהדים בסטמפורד ברידג', פני הקבוצה והרבה יותר מקומץ.

משהו השתנה באופן מהותי ביחס לגזענות בכדורגל האנגלי. האלימות נעלמה כמעט לגמרי והגזענות הפכה לתופעה נדירה. לפני 40 שנה שרו באלנד רואד, איצטדיונה של לידס, "Nigger nigger, pull that trigger", הצדיעו במועל יד ונהמו לעבר השחקנים השחורים המעטים בליגה. בננות הושלכו לעבר ג'ון בארנס, השחקן השחור הבולט הראשון של ליוורפול. בצדו השני של סטנלי פארק כינו אוהדי אוורטון את היריבה העירונית "ניגרפול". בשערי סטמפורד ברידג' עמדו אנשי "נשיונל פראנט", מפלגה גזענית לאומנית, וגייסו חברים חדשים כשהם מגובים ב"קומבאט 18", ארגון ניאו נאצי מוצהר.

היום, לעתים רחוקות ניתן לשמוע אוהד שמתנהג באופן גזעני. נדיר הרבה יותר להיות עד להתנהגות גזענית של מספר אוהדים גדול. התקשורת ממהרת לגנות תופעות כאלו ולרשויות החוק יש כלים להתמודד עם הבעיה.

יציע טיפוסי בפרמייר-ליג. "במקום יציעים מגודרים בגדרות תיל וכוחות משטרה שהתייחסו לכולם בתור חוליגנים, האוהדים זכו ליחס חם והפכו לרצויים"צילום: רויטרס

השינוי המהותי הגדול התרחש אחרי אסון הילסבורו ב־1989. דו"ח השופט טיילור חילץ את הכדורגל מהמאה ה־19 — מהמתקנים הוויקטוריאניים המיושנים שהפכו למלכודות מוות, מהגישה שראתה באוהדים פושעים — וקידם אותו למאה ה־21. הדו"ח התווה דרך: האוהדים הרגילים יזכו מעתה ליחס שונה, כאל אזרחים שווים וראויים, האיצטדיונים יעברו מודרניזציה וכוחות המשטרה יפנו מקום לסדרנים במידת האפשר. "במקרה של קריאות מגונות או גזעניות, החוליגנים יידעו מה אסור ויסתכנו אם יתנהגו באופן כזה", נקבע במפורש בדו"ח. השקת הפרמייר־ליג ב־1992 האיצה את התהליך. הכדורגל הפך למוצר יקר המיועד ללקוחות ממעמד הביניים. יציעי העמידה נהרסו לטובת מושבים והחלה מדיניות אכיפה חד משמעית ביציעים.

"זו היתה פעולה כפולה", אומר הסופר והעיתונאי דייויד ווינר, "אם פעם המשטרה איפשרה לחוליגנים לפעול באיצטדיונים, המדיניות השתנתה. האוהדים הנורמטיבים זכו ליחס טוב בהרבה. במקום יציעים מגודרים בגדרות תיל וכוחות משטרה שהתייחסו לכולם בתור חוליגנים, האוהדים זכו ליחס חם והפכו לרצויים. החוליגנים, לעומת זאת, הפכו ליעד של משטרה, מודיעין וצווי בית משפט, וסבלו מיד קשה".

יש סיבות רבות לשינוי הגורף בפני היציעים באנגליה. הקהל השתנה מצעירים ממעמד הפועלים ששילמו שתי ליש"ט בכניסה למגרש למבוגרים אמידים שקונים מינוי עונתי ביותר מ־1,000 ליש"ט ותיירים שמוכנים לשלם מאות ליש"ט כדי לראות את ארסנל מול מנצ'סטר יונייטד. הבסיס הדמוגרפי של החוליגנים והגזענים גורש מהמגרשים, ובנוסף לכך חלו שינויים בהרגלי הסמים והבילוי של הצעירים בשנות ה־90'. החוליגניזם, פעם חלק בלתי נפרד משבת של כדורגל, הפך ללא אופנתי והטכנולוגיה הפכה את חשיפת העבריינים לקלה ואפקטיבית. החוליגניזם לא נעלם מהחברה האנגלית, הוא פשוט נדחק לשוליים, עבר מהמגרשים לתחנות רכבת ולמקומות רחוקים ממצלמות במעגל סגור.

יחד עם זאת, אי אפשר להמעיט בהצלחת שינוי המגמה ביציעים. אוהדים גזענים הפכו לחריגים וגזענות לתופעה בלתי מקובלת. אכיפה וחינוך עשו את שלהם. ריצ'רד בייטס, דובר הארגון Kick it Out, הנלחם בגזענות בכדורגל הבריטי, מסביר: "בשנות ה־90' התחלנו בקמפיין, שמילא תפקיד מרכזי בהעברת המסר שאין מקום לגזענות בכדורגל. אנשים החליטו שזו התנהגות בלתי נסבלת ושהם מוכנים לנקוט עמדה".

אוהדי צ'לסי חוגגים אליפות בחודש מאי האחרון. הבסיס הדמוגרפי של הגזענים גורש מהמגרצילום: רויטרס

אחת הנקודות החשובות במאבק נגד גזענות היתה הפגיעה של אריק קאנטונה באוהד קריסטל פאלאס במשחק ב־1995. בארנס, אחד הכדורגלנים השחורים שסבל יותר מכולם מגזענות, אמר אז: "אולי בטווח הארוך התקרית תועיל. עד היום שחקנים שחורים שסבלו מגזענות לא הגיבו לכך ואנשים חשבו שזה לא נורא כי דבר לא קרה. עכשיו אולי אנשים יבינו עד כמה הנושא חשוב". האירוניה, קבע בארנס, היא שדווקא צרפתי לבן הצליח להעביר את המסר ששחקנים אינם חייבים לסבול הכל בשתיקה. 20 שנה מאוחר יותר, נראה שצדק.

"היום קל יותר לדווח על מקרים כאלו", אומר בייטס, "אם אתה עד לתקרית, אפשר לדווח לנו ואנחנו נעביר את הדיווח לההתאחדות או למועדון ולעתים למשטרה. יש השלכות להתנהגות כזו והטיפול הפך ליעיל יותר. לדוגמה, אם אתה במשחק אפשר לדווח לסדרן והסדרן יכול לסלק את האדם מהמגרש, או לעצור אותו יחד עם כוחות משטרה. אז ניתן להעמיד אותו לדין וזה יכול להביא לתיק פלילי, קנס והרחקה ממגרשים. לעתים מועדונים יכולים להחליט על ביטול מינוי ולהרחיק אוהדים למספר שנים. המועדונים לא מוכנים לקבל התנהגות גזענית ואפשר להיות בטוחים שהם ינקטו בפעולה במידה שיש הוכחות והם מסוגלים לזהות את האוהדים העבריינים".

הקמפיין נגד גזענות הפך לחלק בלתי נפרד מהכדורגל האנגלי. הליגה הרב־תרבותית בעולם הפכה מחויבת למאבק בגזענות וכוכבים מכל העולם מתגייסים להעביר את המסר. ועדיין, מדובר במאבק מתמשך. מדי פעם יש התפרצויות אלימות וגילויי גזענות. הבוטה ביותר בשנים האחרונות היתה של אוהדי ווסטהאם, שקראו קריאות אנטישמיות מול טוטנהאם לפני שתי עונות. הארגונים האלימים הפכו למתוחכמים יותר. הם לא בולטים בשדות התעופה, נזהרים מחשיפה מוגזמת ומוצאים דרך להתגנב ליציעים.

במשחקי חוץ בליגת האלופות ניתן להיתקל בגרעין הקשה הישן של אוהדי צ'לסי. אז, בכל זאת, מומלץ לשמור מהם מרחק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ