שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רפעת (ג'ימי) טורק: "לא אפסיק את המאבק שלי בבית"ר, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה"

הערבי הראשון בנבחרת הכדורגל לא רוצה שהדורות הבאים יחוו את מה שעבר במגרשים. לכן הוא הגיש עתירה נגד הדרת הערבים בבית"ר ירושלים לכל הרשויות הרלוונטיות בישראל. למרות שעדיין לא קיבל תשובות, הוא לא מתכוון לעצור. אפילו אם יצטרך להגיע עד נשיא פיפ"א

יואב בורוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טורק. "ההתאחדות והמינהלת לא טרחו להשיב לעתירה. הם האשמים הגדולים ביותר"צילום: ניר קידר
יואב בורוביץ

40 שנה לא ייצג את מדינת ישראל ספורטאי ערבי באולימפיאדה. האחרון לעשות זאת היה רפעת (ג'ימי) טורק במונטריאול 1976. קשר הנבחרת האולימפית בעבר עדיין זוכר את המשחק מול צרפת: "ויקי פרץ נתן לנו את הגול, מישל פלאטיני כבש להם". טורק מחזיק בביתו ביפו תמונה עם פלאטיני, הוא מכיר אותו עשורים, ואולם בקרוב קיים סיכוי שהוא יבקר אותו בלשכתו כנשיא אופ"א — או שמא זה יהיה בלשכת נשיא פיפ"א, אם הצרפתי יבחר לתפקיד הרם בעולם הכדורגל. "אני אלך אליו לשווייץ, אדפוק על דלת המשרד, ואכנס; יהיו לי ביד את עשרות עמודי העתירה נגד בית"ר ירושלים מתורגמים לאנגלית, ואחריי יהיו כמה צוותי טלוויזיה. אין לי שום דבר נגד פלאטיני, אנחנו אפילו קצת חברים, אבל אני לא אניח לו ולא אוותר. אני אדרוש תשובות. איך הוא מוכן לאפשר לקבוצה שמפלה את כל הציבור הערבי בישראל להמשיך לשחק כדורגל במפעל תחת שליטתו? אני לא כמו ג'יבריל רג'וב שהוריד את העתירה שלו ברגע האחרון. אני אלך עם זה עד הסוף".

טורק, כבר בן 60, לא תכנן להתחיל בטופ. הוא קודם כל שלח את העתירה שלו, 18 עמודים צפופים, מנומקים ומתוחקרים, לכל הרשויות הרלוונטיות בישראל, ביניהן פרקליט המדינה, משרד הספורט, משרד הכלכלה, ההתאחדות לכדורגל, מינהלת ליגת העל, עיריית ירושלים, הטוטו ומפעל הפיס. מרבית הגופים כלל לא טרחו לחזור אליו, ואלה שהשיבו נמצאים עדיין בשלב "בדיקת הראיות". "בגדול, עיריית ירושלים דווקא היתה בסדר ומלשכת ראש העיר אמרו לי שהם שלחו את החומר למחלקה המשפטית לבדיקה. זה היה לפני חודש וחצי ואני עדיין ממתין לתשובה. במשרד הכלכלה אמרו לי שהם החלו בתהליך מול בית"ר ירושלים, שזה בסדר גמור. משרד הספורט אמרו שהם יבדקו, ולא עשו דבר מאז. הטוטו בכלל לא חזרו אלי. במפעל הפיס אמרו שאין להם שום סמכות לפעול בעניין. אבל הדבר הכי מדהים הוא ששני הגופים הכי חשובים, אלה שמנהלים את הכדורגל בארץ, ההתאחדות והמינהלת, לא טרחו להשיב. לא אמרו מלה. על ראשם בוער הכובע. הם האשמים הגדולים ביותר.

"אני גדלתי בכדורגל הישראלי, אני עובד בכדורגל הישראלי (מאמן אחי נצרת בליגה הלאומית; י"ב) ואני אוהב את הכדורגל הישראלי. תאמין לי שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בו. אבל לא ייתכן שהכדורגל שלנו ייתן כזו יד לגזענות ולאפליה. הרי אם להיות כנים, תופעת בית"ר ירושלים היא לא היחידה. אם אני אצעק ביציע 'מוות ליהודים', עצם אחת בגוף שלי לא תישאר שלמה. המשטרה והיס"מ יפרקו אותי ואז ישימו אותי בכלא. לצעוק 'מוות לערבים' זה משום מה עדיין מותר. כאן ההתאחדות והמינהלת לא פועלות. גם מאמנים ערבים לא תראה בכלל בשום נבחרות ישראל, כולל הצעירות. אבל נגיד שאני שם את הדברים האלה בצד. איך אתה יכול להסביר את השתיקה לנוכח מה שקורה בבית"ר ירושלים, שלא מוצאת לנכון להחתים אף שחקן ערבי במשך כל השנים האלה? איך אני יכול לשתוק לנוכח דבר כזה? דווקא יתר הקבוצות בסדר, וכן משתפות ערבים ולא מפלות. ולכן לקבל את מה שקורה בבית"ר ולאפשר לה להמשיך לפעול למרות שהיא מונעת מפחד, שנאה ואפליה, בעיני זה לא יכול להיות".

טורק, הערבי הראשון בנבחרת ישראל, טוען שהוא סובל מבית"ר עוד משנות השבעים. "להגיע באותם ימים לימק"א ולעבור את מה שאני עברתי אני לא מאחל לאיש, גם לא לאויבים הכי גדולים שלי. קיבלתי קללות, יריקות, מכות, זרקו עלי חפצים, הרביצו לי. ולא היה לאן לברוח, ולא היה מה לעשות, אבל אני השבתי על המגרש. את רוב השערים שלי נתתי נגד בית"ר, אפילו כבשתי נגדם שער שהוריד אותם ליגה. שחקנים שהתעסקו אתי וקיללו אותי, והיו הרבה, גם הם קיבלו את שלהם. הם קיבלו טיפול 10,000 כשאף אחד לא ראה, ואז יצאו לנוח כמה חודשים. אבל כלפי חוץ, תמיד שמרתי על קור רוח. לא הורחקתי ולא איבדתי עשתונות. כי ידעתי שאם אגיב אפילו בקצת, אז אקבל אדום בכל משחק ודי מהר יעיפו אותי מהפועל תל אביב".

טורק טוען כי את השיעור החשוב ביותר להתמודדות עם הלחצים שעבר בקריירה הארוכה קיבל כבר בסיום אימון הנוער הראשון שלו בהפועל תל אביב. "בא אלי מנהל הקבוצה, זאב סגל, שהיה אבא של הבלם קובי סגל וגם בלם עבר בעצמו בהפועל. סגל אמר לי 'ג'ימי, אתה משחק במדינה גזענית. אנשים ישנאו אותך ויתקפו אותך בגלל דתך ובגלל הצבע שלך. הם יקללו אותך בלי הפסקה. אבל אתה, אל תגיב. תגיב אך ורק על המגרש. אם תעשה את זה תגיע הכי רחוק שיש וכל המדינה תכיר אותך'. את זה הוא אומר לי לאחר אימון הנוער הראשון שלי. אני שמתי את הדברים שלו בתוך הראש שלי וסגרתי על מנעול. מאז, אני מתנהג כך".

שמירה על קור רוח על המגרש מול תופעות רבות של שנאה לא מנעו מטורק לומר עוד בימיו כשחקן את תחושותיו לנוכח הגזענות שהוא פגש מדי שבוע. "תמיד אמרתי את דעתי. לא הייתי כמו הכדורגלנים הערבים של הדור האחרון, שהם לצערי אוסף של פחדנים וחנפנים. הם אומרים בקול עלוב 'אנחנו לא רוצים לדבר על פוליטיקה', אבל הם לא מבינים שהם שותקים בנוגע לדברים הכי חשובים בחיים שלהם, ושל בני עמם. הקהל של מכבי תל אביב משפיל את מהראן ראדי במשך תקופה ארוכה, והוא לא אומר מלה. בכלל, כל השתיקה הזו של כל הכדורגלנים הערבים לנוכח גזענות היא בעיני בושה גדולה. ראינו מקרים אחרים בעולם. ראינו ספורטאים שמבינים שהם יותר מרק ספורטאים, הם דמויות שהציבור מסתכל עליהם ויכול לקבל מהם השראה. אבל לא אצלנו. 

"אני לא נתתי לגזענות ולאלימות נגדי, שהיתה באמת פי אלף מהאלימות שהכדורגלנים הערבים של היום סופגים, להרוס לי את הקריירה. את התענוג הזה לא נתתי לאיש. אבל תמיד אמרתי את דעתי. עיתונאים ממש תקפו אותי שאני לא שר את ההמנון. אמרתי להם 'מה אתם רוצים? זה לא ההמנון שלי. זה ההמנון שלכם. לי יש נפש יהודי הומיה? תעשו מלים וסמלים שהם לא רק יהודיים, ומתאימים לכל האזרחים, ואני אשיר בגאווה. הרי 90% מהחברים שלי הם יהודים. מה אנחנו בסך הכל רוצים? לחיות בשלום ובחברות ובשותפות. לכן אנחנו לא יכולים לשתוק לנוכח כל גילוי של אפליה או גזענות".

פלאטיני
"לפני כל ההשעיות והחשדות הייתי בוחר במישל פלאטיני כי אופ"א הפכה תחתיו למודרנית, אבל אחרי כל מה שקרה - ממש לא"צילום: רויטרס

טורק נזכר בעוד אירוע מהקריירה המפוארת שלו, אולי אירוע השיא בנבחרת. "זה היה במוקדמות מונדיאל 1986 ושיחקנו מול איצטדיון רמת גן כמעט מלא נגד נבחרת טייוואן. כבשתי שלושה שערים, שניים מהם במחצית הראשונה, ואת השלישי כבש זאהי ארמלי. האחים שלי ביציע שמעו אוהדים מדברים ואומרים 'היינו מעדיפים שהנבחרת תפסיד, רק שערבים לא יכבשו'. אחרי המשחק הגעתי הביתה, מבסוט עד הגג. ואז אני רואה את האחים שלי קצת מבואסים עם הפנים למטה. שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו לי איך במקום לשמוח בשבילי ולהיות הכי מאושרים, הם הרגישו רע כי זה מה שאמרו לידם".

למרות הכל, טורק מזהה מגמת שיפור. "אני מסתובב הרבה במגרשים — אני מאמן, אני מפרשן. אני רואה כדורגלנים ערבים רבים, מקבלים אותם יפה ומקבלים גם את בני משפחתם יפה. אני לגמרי בעד, אבל חובה להילחם במקומות שעדיין לא התקדמו. לכן אני לא אפסיק את המאבק שלי בהדרת הערבים בבית"ר ירושלים, גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה. שלחתי את מה שהיה לי להגיד לכל הרשויות בארץ, ואני עדיין מחכה לתשובות. אבל אם הן לא יגיעו בקרוב, אני אלך לפגוש את פלאטיני. ותאמין לי, כשהוא יבין איך הדבר הזה פוגע בתדמית של המשחק שהוא ואנחנו כל כך אוהבים, הוא יחליט לעשות משהו. הרי בכל אירופה ובכל העולם נלחמו בגזענות, לרוב בהצלחה. אז למה כאן עוד מאפשרים למועדון כדורגל לפעול בכזו אפליה? בגדול, הקבוצה הזאת פוחדת מהחתמת ערבים, וההתאחדות והמינהלת פוחדות מאוהדי בית"ר שכבר עשו בהם שפטים פה ושם, והם פשוט מאפשרות להם לפעול כפי שהם פועלים".

ומה יש לך לומר לאלה שאומרים שכמעט אף כדורגלן ערבי לא יסכים לשחק בבית"ר?
"אפשר להבין שחקנים ערבים שיחששו להגיע לבית"ר במצב העניינים כיום. לכן לא צריך לפנות לשחקן אחד, אלא לכמה שחקנים. ברור שגם ערבים מפחדים להגיע היום לשחק בבית"ר, אבל כדי לשנות את המציאות צריך להילחם בגזענים בכל הרמות ובכל הדרכים. אני לא רואה שעושים את זה, ומבחינתי זה הדבר החשוב ביותר. לכן הגשתי את העתירה, כי אני לא רוצה ששחקנים ערבים יפחדו להגיע לבית"ר. אני כבר עברתי גיהנום מול בית"ר, ואני לא רוצה שאף אחד יחווה את החוויות הללו יותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ