הדשא של השכן: שבאב דהריה והפספוס הגדול של הפועל ב"ש - מגזין ספורט - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדשא של השכן: שבאב דהריה והפספוס הגדול של הפועל ב"ש

לכתבה
מגרש הכדורגל בדאהריה. עיר שחיה, נושמת ואוכלת כדורגלאורי לוי

כשהיא מתבססת על תרומות ושחקנים מקומיים, מצליחה קבוצת הכדורגל של העיר הפלסטינית השוכנת 25 דקות מבירת הנגב לזכות בתארים ולייצר גיבורים, בראשם פהד חלדון הנערץ. 23 שנים אחרי שכמעט נחת בליגה הישראלית, ממשיכים כולם לתהות: מי פוצץ את מעברו להפועל באר שבע?

6תגובות

המדרגות במגרש הקטרגל העירוני בדאהריה מעוטרות בצבעי שחור, אדום וירוק. על המשטח הסינתטי רצים ילדים עד גיל 10 באימוניות בכתום ותכלת. הם מתרגלים הוצאות חוץ, התקפות מתפרצות, קרנות. ברקע, גדר ברזל וציורים מתקלפים של דגלי פלסטין על קירות הבטון הישנים.

מדרסת אלמאוהבין אלקרוויה א-דאהריה היא בית ספר עצמאי שמטפח כדורגלנים מגיל 6 עד 14, בניהולו ותחת עינו הבוחנת של באסם ג'ודה בטאט, מורה להתעמלות בן 50 פלוס. "אני כאן כל יום, לרוב משמונה בבוקר. 12 אימונים בשבוע", הוא מספר, "יש לי 150 ילדים מהכפר. הרעיון הוא לספק להם מסגרת של ספורט, חינוך ומקצוענות, כבר מגיל צעיר".

בשלוש שנות פעילותו הוציא בית הספר כתשעה שחקני בוגרים, ששלושה מהם שיחקו בקבוצה של דאהריה בליגה הפלסטינית הבכירה, שבאב דאהריה. יחד עם שני מאמנים צעירים, עיאד הווארין ובלאל בטאט, באסם מנהל את האופרציה הזו, ללא כל מטרות רווח. בית הספר כולו ממומן על ידי תרומות, בעיקר של תושבי דאהריה. "אנחנו עיר קטנה שחולה על כדורגל. נכון, אנחנו עובדים קשה והחיים לא תמיד קלים, אבל הכדורגל, ואת זה גם הילדים יודעים, הוא הכל". והוא צודק.

פוסטר עם ערכי האולטראס ותמונת הקפטן מסעב אל-בטאט אצל הקצב ברחוב המרכזי
אורי לוי

דאהריה היא עיר פלסטינית כפרית המונה כ-38 אלף איש בדרום הר חברון, מעבר לקו הירוק. כ-25 דקות נסיעה מבאר שבע או ממרכז העיר חברון, בין הרים ומטעי עצי זית. בעיר העתיקה נמצאים מבנים בני מאות ואלפי שנים. בשל מיקומה הגיאוגרפי, רבים מתושבי דאהריה עובדים בבאר שבע ובערי הדרום בישראל. אחרים, בעיקר בעלי המקצועות החופשיים, בחברון. מרכז העיר - רחוב אחד ארוך, למעשה - הוא מקום שוקק חיים, צפוף ופקוק במיוחד, שניתן למצוא בו הכל. מסעדות, חנויות בגדים, סלולר, מספרות, קצבים, מאפיות ובתי קפה. בהמשך הדרך ישנם גם מוסכים רבים, רתכיות ומפעלי אלומיניום. בכל אלו, בלי יוצא מהכלל, יש אזכור לכדורגל. ציורים, דגלים, תמונות, צעיפים, פוסטרים ולוחות שנה של המועדון המקומי שבאב - אלה מעטרים כמעט כל קיר ומבהירים לעוברי האורח שדאהריה היא עיר שחיה, נושמת ואוכלת כדורגל.

"כשהייתי צעיר יותר עבדתי במפעלי ים המלח", מספר חליל אל-קיסיה, "והייתי מחליף משמרות בעבודה, אפילו לכמה שעות, כדי לנסוע לראות משחקים של שבאב דאהריה. שכם, יריחו, חברון. נסעתי לכל מקום אחרי הקבוצה". היום, יחד עם בנו סלאח, הוא מנהל את אחד ממפעלי האלומיניום המצליחים בעיר. משרדו מכוסה בכותרות ובכתבות על הקבוצה ובתמונות של השחקנים האהובים עליו. כריסטיאנו רונאלדו, דייגו פורלאן ולואיס סוארס, לצד איסמאעיל אלאמור העזתי ואחמד מאהר, ילד הפלא המקומי - שניהם שחקני נבחרת פלסטין - בזמן ששיחקו במדי דאהריה. "הקבוצה הזו היא מי שאנחנו. אנחנו קודם כל מדאהריה, ואחרי זה כל שאר ההגדרות. הזהות המקומית חשובה מאוד לאנשים פה, והכדורגל רק מדגיש את זה".

כילד, סלאח אל-קיסיה נהג לאסוף כל שקל כדי לקנות כרטיס, והתפלח למוניות ולמגרשים כדי לראות את משחקי הקבוצה. הוא מדגיש את המחויבות שיש לתושבים כלפי המועדון. "כל אחד בעיר תורם למועדון כל חודש, כמה שהוא יכול. מי אלפים ומי עשרות. אחרי האליפות האחרונה (2015) היה ממש טירוף. אנשים תרמו סכומים גדולים מאוד, ואפילו הנשים, חלקן זקנות בשנות השמונים לחייהן, תרמו את תכשיטי הזהב שלהן, צמידים, עגילים, שרשראות. נותנים מה שיש, רק בשביל המועדון".

חליל אל-קיסיה והפוסטרים של הקבוצה במפעל האלומיניום
אורי לוי

"שיחקו כדי לשרת את הכפר"

כדי להבין את הטירוף שמתאר אל-קיסיה צריך לחזור למרכז העיר ולהיכנס למועדון הקבוצה, שנמצא בקומה שנייה מעל בית קפה. שם יש אולם גדול ושולחן ישיבות, ועשרות גביעים, מגנים, מדליות וציוד עידוד, הכל בצבעי ירוק של אל-גוזלן אלג'נוב ("איילי הדרום").

קיר הגביעים במועדון שבאב דאהריה
אורי לוי

שבאב א-דאהריה היא מארבעת המועדונים הגדולים בכדורגל הפלסטיני. הקבוצה נוסדה ב-1974 לאחר שחבורת צעירים, שעסקו בעיקר בצדקה ובפרויקטים של רווחה למען תושבי הכפר, החליטו למסד את משחקי הכדורגל ביניהם. "כל השחקנים היו בני המקום. הכדורגל היה חובבני, והעובדה שהקבוצה ייצגה את הכפר בכל הגדה המערבית ובעזה דירבנה שחקנים טובים להצטרף ולתת את הכל", מספר מוראד אבו חלדון, שהפך לנשיא המועדון ב-1979, עזב כעבור 25 שנה וחזר לתפקיד ב-2014.

כנשיא, אבו חלדון נכח כמעט בכל רגע חשוב בהיסטוריה של הקבוצה, והיו לא מעט כאלה. ב-1983 זכה המועדון בגביע פלסטין ראשון. בתקופה החובבנית הוסיף לעצמו עוד ארבע אליפויות וגביע, מקבע עצמו כאחד האיכותיים בגדה המערבית. "אז לא היו משכורות. השחקנים, המאמנים וכולם היו מתנדבים", הוא מציין, "השכר היה השם הטוב והשירות שעשו לכפר".

מאז הקמת הליגה הפלסטינית המקצוענית ב-2011 זכתה דאהריה בשתיים משש האליפויות שחולקו, ב-2013 וב-2015. בזכות האחרונה ייצגה את הפלסטינים באסיה כשעלתה לשלב הבתים של גביע AFC (המקביל לליגה האירופית) ואירחה בדורא את אל-קווה אל-ג'אוויה (חיל האוויר) העיראקית, שזכתה בגביע בסופו של דבר. תוסיפו לכך עוד צמד גביעי יאסר ערפאת (מקביל לגביע הטוטו) וסופר-קאפ אחד של הגדה המערבית, ותקבלו ארון גביעים מרשים בקנה מידה פלסטיני ואזורי. יתרה מכך, דאהריה היא אחת משש הקבוצות היחידות בגדה המערבית שמעולם לא ירדה לליגה השנייה, גם בתקופה החובבנית. את כל זה השיג המועדון כשהוא נשען על בסיס קבוע של שחקני בית, בני הכפר.

"המטרה שלנו, מעבר לגביעים ולהצלחות, היא להמשיך לגדל שחקני כדורגל מוכשרים", אומר עלי בטאט, דובר המועדון, "כמועדון שנשען על המעט שמגיע מ'ווטניה מובייל' (חברת הסלולר שמשמשת כספונסר של הליגה), פירורים מהעירייה ובעיקר תרומות ומכירת כרטיסים, אנחנו לא יכולים לבזבז סכומים כמו שבאב אל-חליל. אנחנו מביאים חיזוק מינימלי בכסף שיש, ואת השאר מייצרים בעצמנו. במחלקת הנוער יש לנו פס ייצור של 150 ילדים מוכשרים בגילים שונים, שמבינים שבכל משחק - במגרש עם חברים או נגד קבוצה מעיר אחרת - הם מייצגים את הכפר. בקלאסיקו חלילי (הכינוי לדרבי הגדול של אזור חברון בין דאהריה לשבאב אל-חליל) האחרון, ניצחנו אצלם בבית מגול של באסל וליד, ילד שגדל אצלנו. אתה יודע איזה תחושה נהדרת זו?".

חניכי מדרסת אלמאוהבין אלקרוויה א-דאהריה
אורי לוי

על הקו בין עמאן לבאר שבע

את העונה שעברה ירצו בדאהריה לשכוח. הקבוצה התחילה מצוין, כשבכל משחק משותפים בין שמונה לעשרה מבני הכפר. מי שהנהיג וכבש בצרורות היה אחמד מאהר, הכישרון הכי גדול שצמח בכפר בשנים האחרונות, שב-2016 חזר אחרי שנתיים פושרות באל-אהליאל-חליל. תשעה שערים שלו מיקמו את דאהריה בצמרת, אבל בינואר הגיעה הצעה מענקית הכדורגל הירדנית אל-ווחדאת, קבוצת הדגל הפלסטינית בממלכה, המגיעה ממחנה הפליטים הגדול שבפאתי הבירה עמאן.

כ-100 אלף דולר שלחו את אליל הכפר לאל-ווחדאת. האנשים בדאהריה שמחו בשביל בן המקום שמתקדם, ובמקביל פחדו להתרסק בלעדיו. הפגנות נערכו מחוץ לביתו, אך הלחץ על משפחתו וראשי המועדון לא הועיל. מאהר, בן לחמולת ורידאת, מהגדולות בכפר, רצה להשתדרג, ובמציאות של הכדורגל הפלסטיני, כשעמאן מתקשרת - אתה עונה.

מאהר הצטרף לרשימה מכובדת של כוכבי כדורגל פלסטינים שלבשו את מדי "הענק הירוק" מעמאן וגם כיכבו בנבחרת פלסטין - פאדי לאפי, זיאד אל-כורד, עבדלאטיף אל-בהדרי, אשרף נועמן. מעל כולם מתנוסס בגאון שמו של בן דאהריה נוסף שכיכב באל-ווחדאת: חלדון פהד. הסיפור שלו הוא אגדה בפני עצמה בכפר.

ביצועים של אחמד מאהר

פהד נולד ב-1978 למשפחת כדורגלנים. אחיו זיאד, עמאד ו-ויסאם שיחקו במועדון, ואביו היה אוהד שרוף. כילד, חלדון היה מגודל יחסית לגילו ובעל שליטה פנומנלית בכדור ובעיטה עוצמתית. הוא היה מתעקש להישאר לשחק עם "הגדולים" במגרש הקטרגל העירוני, זה שהיום מתאמנים בו ילדי העתיד של הכפר. שם הראה ניצוצות ראשונים. כל מי שחזה בפלא הבין - זהו הכדורגלן הטוב ביותר שנולד בדאהריה.

השמועות על הכישרון עשו דרכן לאורך כביש 60 דרומה, ישר לבאר שבע. הפועל באר שבע היתה אז בתקופה מצוינת. הישאם זועבי ושוקרי אל-עוקבי כיכבו בשורותיה, והמועדון צבר אלפי אוהדים ערבים-בדווים מהכפרים מסביב. בראש המערכת עמד רן פסח, ששאף להפוך את הפועל באר שבע לסמל חברתי ותרבותי עבור כלל האוכלוסייה המגוונת בדרום. ב-1994 קיבל המלצה ממספר אוהדים בדווים, שסיפרו לו על פלסטיני בן 17, מוכשר כמו שד, בשם חלדון פהד. השחקן נבחן בבאר שבע והרשים - את הצוות המקצועי והתקשורת המקומית.

"לא ראינו דברים כאלה עד אז. בדיעבד, הוא נראה כמו קוביקה בשילוב עם ראובן עטר", משחזר איברהים אבו-רקיק, שבאותה תקופה היה עיתונאי שסיקר את הפועל באר שבע וב-2014 הוביל את דאהריה לאליפות כמאמן. באר שבע עמדה להרוויח שחקן אדיר ממקור מפתיע. זה נראה טוב. טוב מדי.

על אף היכולת הגבוהה ואווירת הדו-קיום שעורר ניסיון ההחתמה, המהלך כולו עמד למבחן רציני, תחילה ביורוקרטית. תעודת זהות ישראלית לא היתה לפהד, ולא ניתן היה להירשם בהתאחדות לכדורגל עם האישור הזמני מצה"ל שאיפשר לו לשהות בשטח ישראל. האגדה הדאהריינית מספרת על מאמץ סודי לשדכו לצעירה בעלת אזרחות ישראלית וכך לרשום אותו כשחקן ישראלי. לפי הדובקים בגרסה זו, המאמץ לא צלח ובכך קרסה העסקה.

בין אם אגדת השידוך נכונה או לא, היו גורמים נוספים בכישלון המעבר של פהד לבאר שבע. כמו במקרה אחמד מאהר, גם אז רבים מאוהדי דאהריה התנגדו לעסקה והפעילו לחץ על משפחתו ועל המועדון. מעבר לרעיון שהקבוצה של הכפר לא תהנה משירותיו כשחקן בוגר, האפשרות שבישראל ינסו לאזרח אותו על מנת שיככב בנבחרת ישראל רק תרמה להתנגדות.

לא רק בצד הפלסטיני ניסו לטרפד את העסק. "הכל נראה בדרך לחתימה", משחזר פסח בשיחת טלפון, "אבל גורמים בכירים בעירייה דאז, ברובם אנשי ליכוד, פעלו כדי למנוע את המהלך. הם התנגדו להחתמת פלסטיני בהפועל. כנראה שראו בזה אקט 'אנטי ליכודניקי'". בין אם נכונים הדברים או לא, אחרי קצת פחות משבועיים עזב פהד את חדרו במלון "נאות מדבר" וחזר לכפר. ואז - הוא פרח.

במשך חמש עונות שיחק יחד עם שלושת אחיו. במהרה הפך לקפטן ולכוכב הכי גדול של המועדון אי פעם. בדאהריה היו מאושרים; הרעיפו עליו מתנות, הקצו לו חלקות אדמה בחינם ובנו בית לו ולמשפחתו. יחד איתו נהנתה דאהריה מעונות יפות וזכתה במספר טורנירים בתקופה החובבנית. ואז הגיע הטלפון מעמאן. ובכדורגל הפלסטיני, כאמור, כשעמאן מתקשרת - אתה עונה.

תחילה עבר פהד לאל-ג'זירה, הקבוצה הקטנה של עמאן. אחרי חצי עונה מוצלחת המשיך לאל-ווחדאת, שם הפך במהרה למנהיג הקבוצה. בינתיים הוקמה נבחרת פלסטין, שגם בה היה לבורג מרכזי. אחרי שנתיים ברבת עמון, חזר דרך מעבר אלנבי לגדה המערבית. שמועות קישרו אותו למועדונים הגדולים מחברון ושכם, אבל הוא מיהר להודיע: "כל עוד אני בפלסטין, אשחק רק בדאהריה".

כך עשה עד 2010, אז פרש. לפי ספירות לא רשמיות, כבש כ-700 שערים בקריירה, כולל משחקי ידידות. כיום הוא חי באבו דאבי ועובד כמפקח בתחום הנפט. הוא בקשר עם המועדון, מקפיד בביקוריו לדבר עם השחקנים הצעירים ומשמש דוגמה עבור מאות ילדים בכפר.

חלדון פהד
עמוד הפייסבוק של מעריצי חלדון פהד

"אם כאן, אז רק דאהריה"

"אני מוכן לחתום בהפועל באר שבע, בסכנין ואפילו בבית"ר ירושלים", אומר ברצינות מבודחת באסל ורידאת, מהשחקנים הצעירים ביותר של שבאב, "איפה שיש כדורגל טוב ומשכורת טובה, לשם אני רוצה להגיע". כשנשאל לגבי מעבר לקבוצות אחרות בליגה הפלסטינית, הוא עונה: "זה לא. אם בליגה הפלסטינית, אז רק בשבאב דאהריה".

ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו עבר חלדון פהד לבאר שבע, אבל המסורת שלו עדיין חיה ובועטת בכפר. המחויבות של הקהל והשחקנים למועדון חוצה גילים, מגדרים וגבולות. במציאות הכדורגל המודרני, העובדה שהקבוצה מעמידה מדי שבוע הרכב שרובו מורכב מבני המקום היא נדירה וייחודית, בוודאי בהתחשב באמצעים העומדים לרשות המקומיים.

דאהריה הינה יישוב פריפריאלי, כזה שנמצא בשוליים. הוא פריפריאלי בתוך הרשות הפלסטינית, הוא פריפריאלי לחברון הגדולה, הוא פריפריאלי לבאר שבע המודרנית, אבל ייתכן שבדיוק בגלל זה גאוות בני המקום לכפר ממנו הם באים בכלל, ולקבוצת הכדורגל שלהם בפרט, היא כה מוחלטת. עבורם, לא משנה אם זו ירדן, ישראל או הרשות הפלסטינית, הם כאן. ואין כמו כדורגל כדי לשקף זאת.

חינוך לכדורגל מגיל צעיר, דגש על הרכבת כמה שיותר צעירים מקומיים בקבוצה הבוגרת ואותה גאווה גדולה בזהות המקומית - אלה מדגישים את הטירוף סביב כדורגל בדאהריה. את הטירוף הזה ניתן לחוש בכל פינה בכפר. בעיני הילדים במדרסת אלמאוהבין, ברחוב ובכל שיחה עם כל אחד ואחת, זקנה או צעיר, מתושבי הכפר מדרום הר חברון. זה שנמצא ממש כאן, כ-25 דקות נסיעה מבאר שבע, מעבר לגדר.

הרשמה לניוזלטר

החדשות, הפרשנויות, וכל מה שמעניין בספורט הישראלי והעולמי אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות