מה שאפשר לכתוב, ומה שלא

אני לא חושב שאפשר לכתוב את מה שאני באמת רוצה לכתוב, כי זה סתם יהרוס, ולא בטוח שיש בזה איזשהו עניין לציבור. לכן, כמה מלים על דייויד בלאט, לברון ג'יימס ואלי טביב

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן
אלון עידן

כדי לא לכתוב את מה שאני באמת רוצה לכתוב, אתייחס רגע לדייויד בלאט. כשראיתי את מסיבת העיתונאים שלו בקליבלנד, שמחתי. שמחתי בשבילו, אבל בעיקר שמחתי שאני שמח בשבילו. זאת לא שמחה מובנת מאליה. לא מעט ישראלים שלכאורה הצליחו בחו"ל, לא שימחו אותי בכלל. חלקם אפילו העציבו אותי. תמיד עמד משהו בין ההצלחה שלהם לעיניים שלי והסתיר. בדרך כלל המשהו הזה נראה כמו סוכן שחקנים חלקלק, שהצליח לפתח "מערכת יחסים הדוקה" עם בעלים של איזו קבוצה אירופית בינונית. ידעתי שלעולם לא נדע איך בדיוק התפתחה אותה "מערכת יחסים הדוקה", שאפשרה הזרמה של שחקנים לא טובים במיוחד מהמזרח התיכון ליבשת, אבל היה לי ברור שהמושגים "הונאה ספורטיבית", "מצג שווא" ובעיקר "קומבינה סיבובית" עשויים להיות חלק מהתשובה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ