בעיני המתבונן |

לארי בירד, האיש עם המשהו החסר

אי אפשר היה להסביר אותו עד הסוף. והאמת היא שגם לא רציתי להבין עד הסוף. למה לנסות להסביר משהו שאוהבים, למה לגלות לילד את הקסם. חשבתי לעצמי: עזוב, פשוט תלך איתו. אז פשוט הלכתי איתו

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן
אלון עידן

לארי בירד חגג ביום רביעי 60 שנות קיום. בעצם לא בטוח שהוא חגג. אולי ישב עם כמה חברים וזרק מדי פעם הערות עוקצניות. כשהרימו כוסית לכבודו, עשה טובה והזיז את הלחי השמאלית כדי שזה ייחשב לחיוך. בפנים בטח חשב: בחיי, למי יש כוח, מה אני צריך את כל הדבר הזה.

כמה אהבתי אותו, את לארי לג'נד. את הכדורסל שלו כמובן, אבל גם את הטיפוס. איזה טיפוס. מחוספס, מצחיק, אדיש, מרושע, אצילי, חד לשון, כבד דיבור — הכל ביחד, במעין תערובת שכבר לא מייצרים. נמשכתי אחריו בלי להבין למה. הוא פשוט הקסים אותי. ברגע שראיתי אותו — משחק, לא משחק, מתראיין, נשכב על הפרקט בגלל כאבי גב — ידעתי מיד שאני איתו. עד הסוף אני איתו.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ