בעיני המתבונן |

שמונה דברים שטלוויזיית הספורט בישראל חייבת להיפטר מהם העונה

באילו מקרים מותר לצרוח ומתי צריך להגיד שיש הלם על הספסל של מכבי חיפה: רגע לפני שהדיבורים, הצווחות והפרשנויות המיותרות בולעות את הכדורגל, הנה הוראות השידור האחרונות. דברו חלש

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן
אלון עידן

לדבר פחות. תתפלאו, אבל אנחנו אשכרה רואים את המשחק. כן, נשמע קצת מוזר, אבל זה הרעיון של המכשיר המהפכני הזה: שבניגוד לרדיו, הטלוויזיה מעבירה לצופים תמונות נעות של המתרחש על כר הדשא. כשמישהו מוסר למישהו, אנחנו רואים שמישהו מוסר למישהו, ולכן אין צורך לומר לנו שמישהו מוסר למישהו. לעתים אין צורך לומר לנו כלום, פשוט שום דבר. אנחנו כבר נסתדר. אפשר לסמוך עלינו שלא נלך לשום מקום. אנחנו לא חושבים ששתיקה היא חולשה. נהפוך הוא, רוב הזמן היא סממן של כוח. אנחנו כמהים לשדר ופרשן שיאפשרו למשחק לכפות את עצמו עלינו מבלי שנצטרך כל הזמן להיזרק החוצה, אל המלים שמתארות את המשחק ומדברות על אודותיו. זה לא אומר שאין צורך בצוות שידור, זה רק אומר שכדאי לצוות הזה להחיל על עצמו כלל אחד עקרוני: לדבר רק כשיש ערך מוסף לדיבור - רק כשהתמונות מבקשות שיהללו אותן ("איזה שער אדיר! עצום! מרהיב! ספקטקולרי!") או שיתאבלו עליהן ("זה נראה רע מאוד, הפציעה הזאת של מיכאל אוחנה") או שיסבירו אותן ("תגרה קשה ביציע המזרחי"). בכל יתר המקרים, אנא הצטרפו אלינו לצפייה במשחק ופשוט תסתמו את הפה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ