אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן
אלון עידן

1. אתה צופה ברון קופמן מראיין את ז'ק אנגלידיס, נציג הבעלים במכבי תל אביב ("מתמסרים", ערוץ הספורט, יום שני), ולומד על עצמך את הדברים הבאים: "אנחנו מעצבנים... כולנו מרגלים... אתה בטח יודע שישראל לא מסוגלת להתאים את עצמה לזרים... גם אם הוא יהודי, לא משנה, אנחנו לא מסוגלים להתאים את עצמנו... ישראל היא כזאת... האוהדים יהרגו אותך... הם יבואו לבית שלך... לא רק למחות, הם יזרקו אבנים, הם יצעקו, הם ינסו להפחיד את אשתך ואת הילדים שלך... הכדורגל הישראלי חולה מאוד... אי אפשר להשוות אותו לאף מדינה אחרת... כאן המנטליות שונה... אנשים לא בכושר... אנשים מבלים במועדונים עד שתיים-שלוש בבוקר... הם יכולים לרוץ 35-40 דקות... פה זה שונה...".

אתה מביט בראיון המוזר הזה ותוהה: מה חושב לעצמו אנגלידיס כשהוא מאזין לפסיקות הגזעניות הכוללניות האלה? להערכה העצמית האפסית שמוצגת בפניו? לאופן המעליב שבו הישראלי רואה את עצמו? האם הוא חושב שקופמן מייצג את ה"ישראליות"? שככה נראה, מדבר וחושב הישראלי המצוי? או שמא הוא מבין שמדובר בגרסה מוקצנת של משהו, גם אם לא תמיד ברור של מה.

אתה חושב לעצמך: מה היה קורה במקרה ההפוך, אם אנגלידיס למשל היה אומר את הדברים האלה על ישראלים - שהם מעצבנים, מרגלים, לא מקבלים זרים, אלימים, חולים, לא בכושר, בליינים, עצלנים? האם לא היינו טוענים שהוא אנטישמי? גזען? שונא ישראל? אבו-אנגלידיס?

אתה חושב לעצמך: הוא אדם מאוד אינטליגנטי האנגלידיס הזה, עושה רושם מצוין, חבל שלא דיבר עד עכשיו, יש לו מה לתרום. אתה גם מכה על חטא: ההתייחסות הממושכת אליו כאל דימוי - "הקפריסאי הזה" - ולא כאל אדם, כמה חבל. הרי זה מעיד עלינו יותר מאשר עליו: על שנאת הזרים, על ההתנשאות, על השטחיות, על העיוורון.

ז'ק אנגלידיס צילום: שרון בוקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

אתה מקשיב לראיון הזה, בעיקר לדו-קוטביות שמייצג קופמן - אגרסיביות והחלטיות לצד רגשי נחיתות - ודוק של רחמים מתחיל לבצבץ. עצבות קטנה על קופמן, שבדקה מסוימת מעיד על עצמו ש"אני שום דבר" ואחרי כמה שניות מרגיש כבר מספיק בטוח כדי לקבוע קביעות כל כך נחרצות עלי, ועליכם, ועל כולנו, ה"ישראלים"; ועצבות גדולה יותר על המקום המוזר שאליו הגיע הכדורגל הישראלי - אולי הספורט הישראלי - שנתפש על ידי משתתפיו, מסקריו וקהלו כילד מוגבל ונטול תקווה, יצור פגום גנטית שלא מסוגל להשתנות. מקרה אבוד.

2. "אנחנו לא מסוגלים להתאים את עצמנו לזרים", כלומר: אנחנו לא רוצים להתאים את עצמנו לזרים. כלומר: אנחנו רוצים להמשיך לשחות לבד בתוך הביצה העכורה הזאת. כלומר: העונג שלנו מופק בדיוק מזה, מההשתכשכות הסאדו-מזוכיסטית שלנו במי אפסיים; מהמכות שאנחנו מחטיפים אחד לשני; מהעלבונות שאנחנו מטיחים אחד בשני; מההשפלות שאנחנו מרעיפים וסופגים זה מזה. רק ככה, ז'ק יקר, רק כשהגוף מצולק והנפש מדממת אנחנו מרגישים שאנחנו באמת קיימים, חיים, נושמים. אל תשכח, ז'ק, שואה וכו'. אז בבקשה, אל תפריע לנו עם הפתולוגיה.

3. "זרים", כלומר: אנשים שלא מקבלים כאקסיומה את התנאים המעליבים וההנחות המוקדמות הפגומות שלתוכם נוצקים כוחות חדשים וצעירים. "זרים": אנשים שמסוגלים לדבר במשך דקה שלמה מבלי להרים את הקול, מבלי לקטוע את המרואיין, מבלי להיות פשטני, כוללני, גזעני, אלים, עצלן. "זרים": כל מי שיהפוך את מי שלא באמת מתאים, כל מי שחלטוריסט, כל מי ששרלטן, כל מי שחובבן - למובטל. "זרים": סכנה קיומית לכנופיה שהשתלטה על הספורט הישראלי.

4. אנגלידיס כמעט התחנן: "בבקשה אל תגיד לי שזרים נכשלו בישראל ושזה לא יצליח... זאת אמירה לא הגיונית, אין בה היגיון... אני לא קונה את הרעיון שישראל שונה כל כך, ושאף אחד לא יכול להתאים את עצמו לישראל, ושכל הזרים צריכים להישאר בחוץ ולהניח לישראל ו'הכדורגל הישראלי לישראלים'. אתה עושה עוול לכדורגל הישראלי...".

הוא התחנן, אנגלידיס, שלא נסגור את הדלת לעולם, שלא נתחבא, שלא נשתגע בתוך עצמנו. הוא רצה להגיד שזה בסדר, שאנחנו נורמלים, שזו רק מצוקה קטנה שאפשר לפתור. אבל קופמן לא השתכנע. "אתה ומיטש (גולדהאר, בעלי מכבי) חיים בסרט, תאמין לי", אמר. זה היה ראיון בין יהדות דטרמיניסטית שמביאה על עצמה חורבן, לבין גוי שחושב במושגים של תרבות בת תיקון. ראיון בין חוסר התוחלת שהשתלט עלינו לבין הפוטנציאל שעדיין מזהים בנו אנשים מבחוץ. ראיון בין חוסר אמונה, קורבנות ותוקפנות, לבין חמלה וצער ומבט משתאה.

ראיון עצוב זה היה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ