אלון עידן
בעיני המתבונן
אלון עידן
בעיני המתבונן

כדאי לשים לב לאיש בחולצה הכחולה שעומד ברקע עם מכשיר סלולרי ומצלם. כדאי לשים לב לחיוך שלו, לסיפוק, לשביעות הרצון. כדאי לשים לב לאיש נוסף, בחולצה אפורה, שיושב ברקע ומנופף לשלום, מרוצה מהחיים. כדאי לשים לב לצחקוקים שמלווים את חצי הדקה הזאת בווליום עולה ויורד, בהתאם לחוזק המכות ולעומק המצוקה של המוכה.

כדאי לשים לב לתגית "בלעדי" שמתנוססת במעלה התמונה ושחוגגת את ההישג העיתונאי. כדאי לשים לב לכיתוב הפייסבוקי בצד המסך: "תהיה הראשון מבין חבריך שאוהב את זה". כדאי לשים לב להפנייה בסוף כותרת המשנה: "שעשוע לגיטימי או שבירת שיאי הגועל נפש? צפו ותשפטו אתם". כדאי לשים לב לכל הפרטים הללו, השוליים לכאורה. הם הפרטים החשובים.

ראיתי את הסרטון באתר ערוץ הספורט (גילוי נאות: ערכתי אותו לתקופה קצרה לפני מספר שנים). צפיתי בו מספר פעמים, למרות שעל פניו אין סיבה לכך, והדברים די ברורים: שחקן חזק (וואליד באדיר) מכה שחקן חלש (עמרי קנדה) לקול צהלות הקהל.

אבל משהו בי רצה לראות את הקטע שוב ושוב ובדיעבד אני מבין מדוע: כי בהתחלה העיניים מתמקדות בגיבורים, בסיפור המעשה, במכות, בתגובות המפוחדות, בראש המוטה לצד של קנדה, בידיים שהוא שולח כדי להתגונן, באופן בו באדיר מאיים עליו, באווירה המפחידה-משעשעת ששוררת בין השניים. אתה צופה ומנסה לקבוע - בדיוק כמו שמבקשת ממך כותרת המשנה - האם מדובר בקטע קומי או בקטע טרגי?

עומרי קנדה (מימין) ו-וואליד באדיר
עומרי קנדה (מימין) ו-וואליד באדיר, שנראה מכה אותו בסרטון מחדר ההלבשה. "אלה דברים שקורים, אבל בקבוצה שמוציאה את זה החוצה שלא יתפלאו אחרי זה שיש תקלות ולא מתפקדים"צילום: שרון בוקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים מספורט הארץ ישירות אליכם

בצפייה השנייה אתה שם לב בעיקר לצחקוקים הבלתי פוסקים ברקע. הם זורקים אותך לכיוון האפשרות שמדובר בקטע קומי, בשעשוע, בהווי קבוצתי. אבל אז אתה שם לב שככל שקנדה במצוקה גדולה יותר, ככל שהוא חוטף יותר, ככל שהוא מתגונן בצורה מביכה יותר, הצחוק מתגבר. אתה שם לב שהטרגדיה של הפרט היא הקומדיה של הכלל. אתה מתחיל לפקפק באינסטינקט המקל.

בצפייה נוספת אתה קולט את האיש בחולצה הכחולה. אתה מביט בו מצלם בנינוחות את שמתרחש בחדר ההלבשה. הוא עומד בנונשלנטיות ומעביר את עדשת הסלולרי בין זירת האירוע בה חוטף קנדה מכות לבין יתר השחקנים שצוחקים ברקע. הוא מבין שיש פה משהו ששווה תיעוד, אולי כדי להראות לחבר'ה שלא נמצאים, אולי להקרין על מסך גדול כשבאדיר יפרוש, או באיזה ארוחה קבוצתית, שעליה ישלם מישהו שעשה עבירת משמעת חצי-חמורה. האיש בחולצה הכחולה מטריד.

בצפייה הבאה אתה כבר שם לב לאיש בחולצה האפורה. נראה שהאיש בחולצה האפורה יושב מעבר למחיצה כלשהי, מעט מרוחק. האיש בחולצה האפורה לא מצלם ולא מצחקק, האיש בחולצה האפורה רק מנופף בידו. מדוע הוא מנופף בידו? משום שהוא יודע שמצלמים. הוא רוצה שבסרטון ישימו לב אליו, חשוב לו להיות מתועד, להיכנס להיסטוריה. קנדה חוטף מכות? לא נורא, העיקר שייראו אותי באייפון. גם האיש בחולצה האפורה מטריד.

צפיתי בקטע באינטרנט. ומאחר שהעסק נתקע כל כמה שניות, נאלצתי לבהות בדף הידיעה לא מעט זמן. לפני שהקטע עלה, הזדקר במלוא הדרו הכיתוב "בלעדי". למרות שמלחמת ה"בלעדי" בין אתרי הספורט הפכה מזמן למגוחכת (אני מחכה לאתר הראשון שיאזור אומץ לייצר כיתוב "דווקא לא בלעדי"), במקרה הזה מדובר בגיחוך מסוג אחר, כי ה"בלעדי" הנוכחי מתנגש חזיתית בתוכן הסרטון.

שחקן חלש חוטף מכות משחקן חזק - והמערכת חוגגת את ההישג העיתונאי. ההתנגשות האבסורדית מגיעה לשיאה כשאתה שם לב שבצד הימני של המסך מרצדת השורה הפייסבוקית המוכרת - "תהיה הראשון מבין חבריך שאוהב את זה". לחיצה על "LIKE" היא הודאה בכך שזה עתה נהנית לצפות במישהו מכה מישהו אחר.

ככל שצופים בקטע יותר ויותר, המיקוד משתנה ועובר טרנספורמציה. גיבורי הפרשה מפנים את הזירה לגיבורי המשנה, התמונות מפנות את מקומן לקולות, הסרט מפנה את מקומו לרקע הטקסטואלי שעוטף אותו. לפתע אתה מתחיל לזהות את עצמך בווריאציות שונות: בתפקיד המכה/המוכה; בתפקיד ההוא שמצחקק כשמישהו סובל; בתפקיד המתעד את הטרגדיה של האחר; בתפקיד זה שמעלה את התיעוד לפייסבוק; בתפקיד ההוא שיושב ברקע וכל מה שחשוב לו זה שייראו אותו בטלוויזיה.

הדרישה בסוף כותרת המשנה - "שעשוע לגיטימי או שבירת שיאי הגועל נפש? צפו ותשפטו אתם" - מסכמת היטב את החוויה: לנו פחות חשוב אם זה שעשוע או גועל נפש (מוסר), לנו יותר חשוב שתצפו. בדיוק כמו האיש בחולצה הכחולה שצופה, בדיוק כמו האיש בחולצה האפורה שצופה, בדיוק כמו אלה שמצחקקים ברקע וצופים. בדיוק כמו אלה שלא מבינים שהצפייה בקטע מאפשרת את הקטע.

זה לא סיפור על קנדה ובאדיר, זה לא סיפור על מכות, זה לא סיפור על כדורגל. זה סיפור על תרבות. תרבות של משת"פים. עוול שמתאפשר מכוח האדישות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ